השחרור

נתחיל בשירות הצבאי שלי.
את החשיבות אני אבהיר בהמשך, אך העיקרית בסיבות היא דווקא אותו רגע ביזארי שבו לפתע הוא כבר – אינו.

אפילו בתחילת השירות שלי הביט בי נגד ותיק, ואמר לי: "תסתכל על עצמך! אתה לא אמור להיות פה. אתה כמו ציפור כלואה."
בליבי שמחתי על ההכרה בכך שאני, כמו ציפור דרור, לא אמור להיכלא. שהמסגרת הצבאית לא מתאימה להרבה אנשים, אבל אולי איתי במיוחד זו טרגדיה רצינית, כי אולי אני מזן קצת שונה, וניתן לראות עלי ישר.
כמובן שזה מה שהייתי רוצה לחשוב. למרות שיש בי מספיק סיבות שמעוררות תגובות שכאלה, אני לא רואה איך הסיפור שלי טרגי במיוחד.

בגיל 17 פחדתי נורא מהצבא. לא רציתי לדמיין איך אני אמור לדחוס את כל חיי אל מסגרת זרה ומוזרה שכזו לשלוש שנים, שבבירור תעקם אותי חזק כדי שאצליח להתאים. אז במעין דחיינות אירונית הלכתי ללמוד שנה וחצי הנדסאי אלקטרוניקה והתחייבתי לחמש שנים בצבא. התקבלתי לפיתוח אלקטרוניקה בצריפין. יחד עם זאת – כל התשוקה שלי היתה בכלל לאומנות וקולנוע.  אז כן, לא הייתי בטוח בדיוק מה אני עושה, אבל זה נעשה.



עזיבה היא דבר מוזר. מהרגע שהתגייסתי ראיתי אנשים הולכים ועוזבים עד שכמעט ולא נשארו אלה שהכרתי בהתחלה. כשסרן שאהבתי סך הכל עבר מהמדור שלי אל קומה אחרת באותו בניין, הרגשתי שהוא נוטש. גרמתי לו להבטיח שכאשר הוא יעביר את החפץ האחרון מהשולחן הישן שלו אל השולחן החדש – הוא יעשה את זה כאשר הוא מדלג איתי שלובי זרועות כל הדרך, וגם במעלית. מטרה אחת היתה לסמן בטקסיות את העזיבה. מטרה נוספת היא להביך קצין, כי אני מאמין שזה נקודות בגן עדן.
לאחר שביצענו את זה בהצלחה, גרמתי לו להבטיח שכאשר אני אשתחרר הוא ידלג איתי כשאנו שלובי זרועות, מהבניין אל הש.ג שמחוץ לו. זה היה שנתיים וחצי לפני השחרור המיועד שלי.

מאז, מדי פעם, תפסתי מישהו שידעתי שהולך להיות עדיין בצבא כשאשתחרר, וגרמתי לו להבטיח שלפריסת השחרור שלי הוא מגיע מחופש בתחפושת ספציפית. נתתי לכל אחד דבר שונה – לפעמים משהו שמתאים לו, לפעמים משהו שלא, רק כדי ליצור בלבול אם יחפשו היגיון. החלק הכי חשוב זה שהשבעתי כל אחד ואחת לשמור על סודיות מוחלטת. בצורה זו, אף אחד לא ידע על מה שנאמר לאנשים האחרים.

 ואז הגיע הרגע שבו החלטתי שסיימתי עם הצבא, זמן לא רב אחרי שנכנסתי לקבע. בתזמון טוב, הגיעו גזירות הקיצוצים הבטחוניים ליחידה ואני מצאתי את עצמי בדרך החוצה, שנה וחמישה חודשים לפני הזמן. העזיבה שלי הגיעה מוקדם מן הצפוי, אבל בעיתוי המתאים. השתחררתי ב31 בדצמבר, 2014. למחרת קמתי לשנה חדשה והתחלה חדשה.

לאחר כמה ימים בבוקר ארגנתי את פריסת השחרור שלי בצבא. פרסתי שולחנות ואוכל בקומה התחתונה בבניין, מתחת לקומת הכניסה. חיילי חובה, נגדים וקצינים החלו לאט לאט למלא את הקומה.  הגיע בהתחלה אביר. הגיעו אז ברברים משרדיים. הגיע פיראט, וחייזר גלקטי, זוג ראפרים, היפי, שף, סבא, ואז סמוראי, אלפית, הגיע בחור שהתחפש לרס"ר שלנו בבסיס ואפילו השיג את מדי א' האישיים שלו, הגיע עובד רס"ר, הגיעה סינית, מדען מטורף, קוסם, חוטב עצים, מקסיקני שגידל זקן ואז גילח אותו לשפם בשביל המאורע, צב נינג'ה, סופרמן, עובד מקדונלדס, סוכן חשאי, הרצל חוזה המדינה, סוס, מישהי מדעאש, חתלתולה, עוד מיני כובעים, שפמים ופיאות, וקצין עם גלימה שרשום עליה "מזל טוב חןצבי!". זה היה מחזה נפלא.
האביר הסתכל סביבו במבוכה, "אני היחיד שחשבתי שאני היחיד?"

כמובן היו מעטים שלא הספקתי לדרוש מהם להתחפש, כאלה שחששו, וכאלה ששכחו את התחפושת בבית או לא הספיקו לארגן. שלחתי כמה קצינים שהגיעו בהתחלה ללא תחפושת ללכת ולחזור לפחות מוזרים. לאחד הפכנו את המדים קדימה-אחורה, עוד אחד קשר על עצמו שרוכים ושטויות, ואחד חזר עם אנטנה מזדקרת שהוא מיגנט לחגורה שלו.

זו היתה פריסה הפוכה. אכלנו לפני הדיבורים, שזה הפוך ממה שנהוג אצלנו. זה גם היה הפוך כי לשם שינוי כולם היו נראים מוזרים ושטותיים, ואני הגעתי במדים וניסיתי להיות מדוגם (אפילו מצאתי את הדיסקית שאיבדתי שנה לפני).  בסוף הפריסה נשאתי דברי פתיחה. הסברתי שלא קל לי לעזוב, ושאני אוהב אותם. סיפרתי על איך כל עניין הפריסה התחיל, ועל הסרן שהבטיח לדלג איתי.

הסרן התחיל להיות מובך (יש!). הוא קבר את פניו בידו ואמר: "לא חשבתי שתגיד את זה ככה בפני כולם! עכשיו הם יהיו מוכנים לצלם עם טלפונים ומה לא.."
"שמע... אם אתה מובך עכשיו יש לי חדשות רעות," אמרתי, "זה הולך להיות הרבה יותר מביך."
ובתנועה אחת תלשתי את חולצת המדים שלי (שהפכתי יום לפני לחולצת חשפנות) וחשפתי גופייה כתומה זוהרת מתחת. בתנועה מהירה נוספת תלשתי את מכנסי המדים שלי (שאמא הפכה יום לפני למכנסי חשפנות) וחשפתי חצאית טו-טו ורודה מתחת. הוצאתי מהתיק שלי כנפי פיה מכוסי נצנצים ושמתי עלי.
לקח זמן לאנשים להירגע. הסרן כנראה רצה למות, מה שרק הפך את העניין ליותר מצחיק. כדי להשלים לכם את התמונה: היה לי גם זקן עבות, ושערות החזה והרגליים שלי עשו אותי לפיה סקסית במיוחד. התחממתי עם כמה מתיחות חושניות.

לפני שיצאנו לדילוג ביקשו הנוכחים דקה, ועלו כולם לקומת הכניסה כדי לחזות בנו מדלגים מהבניין. אני והסרן שילבנו זרועות ויצאנו בדילוגים סוערים אל עבר המדרגות. שם גיליתי שאין דבר כזה לדלג על מדרגות, אבל אחרי עלייה מגושמת פצחנו אל קומת הכניסה. הם ממש הפתיעו אותי: כל החברים הסתדרו בשני טורים ארוכים של אנשים מגוחכים, שהובילו עד מחוץ לבניין. בזמן שדילגנו ביניהם הם נופפו לי כולם לשלום, נפרדים ממני כאילו הרגע התחתנתי ואני בדרכי לירח הדבש. דילגנו על פני משרד הרס"ר, ועל פני מקבץ חיילים לא קשורים שקפאה בדרך והביטה במחזה הביזארי, של חבורה אבסורדית המורכבת מחוטב עצים, סמוראי, מקסיקני ועוד, נפרדים מפיה שעירה שמדלגת יחד עם סרן מדוגם באמצע הבסיס. "כמה נקודות גן-עדן!!" קראתי בשמחה בזמן שכנפיי מתנופפות ברוח.

נפרדתי מהחברים המקסימים ויצאתי מצריפין לבוש בגופיה הכתומה ובחצאית הטו-טו. בדרך צפרו לי מכוניות עם חיילים, עצרו באמצע הכביש וגם החמיאו לי הרבה. לאחר מכן הגעתי לתחנת האוטובוס הגדולה שמחוץ לשער יפו לכיוון תל אביב. אה, עוד משהו חשוב, היה אמצע החורף של תחילת ינואר. ירד גשם. היה ממש קר. מתחת לסככה הגדולה הצטופפו לפחות 60 חיילים. כולם קופאים ומכווצים בתוך עצמם כדי להתחמם ולא לזלוג מחוץ לסככה, מחזיקים במטריות, לובשים כולם את אותם מעילים צבאיים אפרוריים.  ואז אני מגיע. פרקטית כמעט-עירום, צבעוני, מגוחך, זקוף ומאושר.  כולם הסתכלו עלי בזמן שירדתי מהגשר והצטרפתי אליהם, למרות שנשארתי מחוץ לסככה. אם מישהו היה מצלם את העניין הזה מרחוק אני חושב שזו היתה יכולה להיות תמונה מעולה ממש. כמובן שצילמו אותי המון אנשים מזוויות מתגנבות ומאוטובוסים שעצרו בתחנה לרגע.

שאלו אותי אם לא קר לי – ובאמת שלא היה לי קר בכלל. האדרנלין של הפרידה חימם אותי. שאלו אותי מספר פעמים אם הפסדתי בהתערבות – התעקשתי שניצחתי.
המשכתי כך באוטובוס ובתל אביב, בדרכי לדירה שלי. בתיבת הדואר בכניסה מצאתי גלויה שממוענת אל הבניין הסמוך, אך בטעות שמו אותה אצלנו. יצאתי להחזיר לבחורה המסכנה את הגלויה. דפקתי בדלת. פתחה אישה מבוגרת שמיד עטתה מבט זעזוע על פניה.
הושטתי לה את הגלויה, "בבקשה, זה בשבילך." והלכתי.
קשה לי להסביר את רמת הבלבול הניכרת בפניה, לנוכח שליח-פיה-שעירה שמוסר לה את הגלויה שהיא חיכתה לה ממוזמביק.



כך עזבתי את המקום שהעברתי בו את רוב שנותיי הבוגרות. מפתיע כמה מהר הדבר הזה, שהיה כל מה שהכרתי, מיטשטש כאילו היה רק חלום. עם זאת, לעצמי אני עדיין לפעמים שואל – זהו? ברצינות שזהו? ואני מוצא את עצמי חסר יכולת לעכל. שכל מה שעשיתי, חוויתי, השקעתי שם.. נכנס אל תוך מגירה אחת בעבר שלי שנסגרה ונאטמה. כל התוכן שלה כל כך שונה: בהתנהלות, בסביבה ובאנשים, שהיא פשוט יושבת שם, בולטת כל כך, בצבע ירוק-זית, וכמעט לא מתמזגת עם שאר המציאות.

בצבא התפתחתי להיות הייטקיסט. יצא ממני שם האני חזק-האופי, ההחלטי, שיודע להתגבר על מיני מכשולים. יצא ממני האני האובססיבי – לפיצוח אתגרים, לשלמות, לעבודה.  במקביל, כנראה בשביל איזון, התפתחה ממני הכמיהה לפשטות. התפתח האני המינימליסט, הנווד, האחד שלא חושב בחיוב אפילו על אתגרים ומטרות, אבל כן על התפתחות וגילוי של השונה. ההגבלות של הצבא דחקו אותי לחפש חזק אחר החופש שלי בכל פינה שבה אני עלול למצוא קצת. הן דחקו אותי להיות יצירתי ולחשוב – אם אני לא רוצה לחיות ככה, אז איך אני רוצה בכלל לחיות? מהן הצורות השונות שבהן ניתן בכלל לחיות? בצבא התחלתי בניסויי 30 יום, שבהם לקחתי על עצמי להתנסות בשינוי כלשהו או אורח חיים חדש לחודש שלם. רוב החודשים שביצעתי, כמו למשל חודשים ללא סבון או חודשי יסמן, שאני מתכוון לפרט פה בעתיד, התרחשו על רקע החיים הצבאיים. בתקופת הצבא יצאתי לטיולים ופגשתי אנשים ונתקלתי ברעיונות חדשים, שרובם שינו אותי לנצח.

כתוצאה, יש לי הרבה מה לפרט על תשוקות, מטרות, דאגות, החלטות, אובססיה וחופש.
אז פתחתי את הבלוג הזה, כי אחרי 23 שנה, זה הרגע הראשון בחיי שבו כל דבר בהם תלוי בי. בו אני יכול לצאת ולהתנסות בדברים שונים וחדשים אף יותר. מצאתי מחליף לדירה בתל אביב, שחררתי את עצמי מרוב הכבלים שיכולתי לחשוב עליהם, תלשתי את המדים ועופפתי הרחק.
לא איש-הייטק או איש-צבא,
אפילו לא איש-קולנוע.

איש-דרור.