"המסע" - חלק א'

הרעיון היה פשוט: אני יוצא מהבית עם תיק, שק שינה, בלי כסף ובלי תעודות מזהות. אני מושיט את ידי לתפוס טרמפ. רכב עוצר (בתקווה), ואני שואל את הנהג לאן הוא מגיע. אחרי שהנהג עונה, ולא משנה מה הוא עונה, אני אומר: "מצוין, בדיוק לשם אני צריך" ועולה לרכב.
ככה אני אמשיך, במשך כל מסע הטרמפים.
אני לא מפחד, יש לי טלפון נייד איתי לעת הצורך. אבל אני כן מתרגש. אני שואל את עצמי - לאן אגיע? מתי אחזור? במי אפגוש? איפה אשן? איך ואיפה אמצא מזון?
כל אחת מן השאלות הללו אינה סיבה לחזור אחורה, היא רק עוד סיבה להמשיך קדימה - לגלות, לחוות. ההרפתקה נמצאת בלא-נודע, ואני מגיע.


היום הראשון


אני עומד ביציאה ממושב גבעתי. התיק עלי.
שקט.
אף מכונית לא עוברת.
אני מחכה.

גשם מתחיל.
אני פשוט עומד שם.

טוב, אולי אני אתחיל ללכת.

אז עצרה המכונית הראשונה. היא היתה לצומת ראם, משם עצרה לי מכונית לקיבוץ רבדים. בקיבוץ הקשבתי למוזיקה יפה מחדר הופעות אבל לא היה לי אומץ להיכנס. בצומת נוספת מצאתי פרדס עם רימונים מדהימים, ודחפתי את פני לאחד כאיש פרא. אז הסתכלתי על עצמי: אני רק שעה לתוך הטיול ואני כולי מכוסה כתמים ורודים, אדמה ועלים. בעוד צומת עזבתי את התיק שלי לרגע, וכשחזרתי בחורה שלא ראיתי מאז התיכון הספיקה לקרוא לחבלנים, ואז לצעוק עלי שאני חסר אחריות, ולתת לי טרמפ. בלטרון ניסיתי להיכנס חינם למיני-ישראל. לאחר שזה נכשל ניסיתי להתפלח מעל החומה. ויתרתי כשראיתי כמה זה עלוב, והלכתי במקום אל מנזר השתקנים בסופת ברקים. הגעתי לירושלים בערב, עליתי על הרכבת הקלה אל מרכז העיר בלי לשלם, הומלס ביקש ממני כסף, סירב להצעה החלופית שלי של רימון וחזר לקחת אחרי שראה שהופתעתי מחוסר החשק שלו לפרי העסיסי שקטפתי במו ידי. ישבתי לדבר עם תיירת משועממת, ואז הצלתי אותה מבחור מבוגר ומחויט עם שיער שומני מסורק אחורה שהגיע לחזר אחריה בתנועות גרנדיוזיות. הוא לא השתמש במילים, אלא רק ב: "ממממ..." בזמן שהוא קד עוד קידה ומנסה לנשק את ידה.

ואחרי כמה שעות של טיול אני כבר הרגשתי את זה.
שעמום זה פיקציה.
לא עשיתי אפילו דברים מרתקים, הרבה פחות ממה שעוד עתידים לקרות לי בטיול. אבל עבורי, אפילו בצורתם האיטית והרגועה, הם היו מלהיבים. רק המשכתי מדבר מסקרן אחד אל הבא, גם אם זה בית שנראה מוזר (מי גר פה??) או חרק מעניין. לתהות מה אעשה בכל רגע, או ברגע שאחריו, הפכה לפעולה מיותרת.

במרכז העיר נתקלתי בטליה, חברה ירושלמית. קפצתי עליה בחיבה והיא הגיבה במשפט אחד: "חנצ'וק מה אתה עושה פה?? אתה בא איתנו!"

מה שאני אוהב בחבריי הירושלמים זה שהם פשוט זורמים. זורמים בהמוניהם אל מרכז העיר, בלי לקבוע שומדבר, ונתקלים בכל בנאדם שאי פעם הכירו, שזה בערך כולם. אני הצטרפתי אל החבורה של טליה, הנוזל האנושי המוזר הזה, ועם הזמן גדלנו, קטנו, התפצלנו לקבוצות, ישבנו לשתות בירה מקיוסק (טליה קנתה לי), פגשנו עוד כמה אנשים, טיילנו בפארק, התאחדנו מחדש במרכז העיר, התערבבנו, התחלפנו, נשארנו מאחור כאשר אחרים המשיכו, מליון סיבובים רגליים, נפגשנו חזרה, אוקיי אני אתכם עכשיו?, עברנו עוד כמה פרמוטציות, ובסוףבסוף הגענו כחבורה גדולה אל תוך הלילה ואל תוך החורשה בעמק המצלבה שם ניגנו ודיברנו ושתינו יין וערק. מישהו הביא חבילת נקניקיות וקבבים אבל אף אחד לא רצה לאכול אותם, בטח שלא לטרוח להכין. אני התנדבתי לעשות את שניהם, בכישלון על גבי גריל זרדים מאולתר. משם עוד חזרנו ב3 בלילה וישבנו לשתות בפאב (??) שבו כבר נרדמתי בישיבה.

טליה שילמה לי על האוטובוס ונסענו בקבוצה של חברים לישון אצלה.
לפני שנשכבתי לישון ניסיתי לרשום במחברת שלי מה עברתי היום. ויתרתי במהרה על המאמץ והפטרתי לעצמי: "ולחשוב שהייתי יכול להישאר היום בבית."


היום השני


בארוחת בוקר ישבנו בסוכה של טליה והירושלמים לימדו אותי לשחק זבביר. טליה הכינה לי פיתה עם חביתה שהיא התעקשה שאקח.

ההליכה אל הגבעה הצרפתית, שם יכולתי לתפוס טרמפים טובים, היתה כולה עליה אחת מפרכת. ברחוב אחד החלטתי לאסוף בקבוקים זרוקים ובסופו נכנסתי למגה בעיר והרווחתי 7 וחצי שקל מהמחזור. הייתי מופתע מכמה הרווחתי מפחות או יותר פשוט ללכת.

עצרתי בשכונה ערבית לאכול את הפיתה ונער ערבי אמר לי ללכת משם.

מה שנחמד בצומת הגבעה הצרפתית זה שטרמפ מאותו מקום יכול להוביל אותי גם לאילת וגם לגולן. יש אפילו מוסכמות ירושלמיות של איפה לעמוד בטרמפיאדה כדי להגיע למקומות שונים. כל ההזדמנויות פתוחות בפני, וכרגיל יד הגורל תוביל. מי יודע לאילו מקומות מרתקים אגיע מפה?

הגעתי לצומת תפוח. זה צומת קרובה לשכם עם מוצבים צבאיים והיסטוריה של פיגועים. הביאה אותי לשם משפחה דתיה שכל הילדים שלה נרדמו עלי במושב האחורי. נרדמתי גם וכשהתעוררתי כבר היה חושך. ידעתי שזה מסוג המקומות שאני אמור לפחד לתפוס בהם טרמפים, אבל מסביבי היו האנשים המקומיים - תופסים טרמפים כאילו אין ממה לחשוש. פחד הוא עניין יחסי ביותר.

הגעתי למעלה אפריים, וביקשתי מהמוכרת בתחנת הדלק למלא לי את בקבוק המים מהכיור מאחוריה. היא הכווינה אותי לברז בחוץ. בזמן שמילאתי שם מים, זוג צעיר שהיה בחנות יצא עם בקבוק ליטר וחצי של מים קרים שהם קנו עבורי.
אחריהם נתקלתי בבחור מבוגר על טרטקורון עם מפה גדולה. ביקשתי שיראה לי על המפה איפה אנחנו - הוא הראה לי והוסיף להמליץ לי איפה ללכת לטייל בסביבה, והציע אפילו שאם אלך הוא וחבריו הטרקטורוניסטים יוכלו לאסוף אותי מחר בערב חזרה לכביש. אחריו הצטרף אלי לטרמפים חלילן-צד דתי בן 30. הוא סיפר שמודיעין דתי אומר שיש טיול המוני של דתיים בגולן ולשם הוא הולך. תפסנו טרמפים בתורות. כשאני תפסתי טרמפים הוא חילל ואני רקדתי.

עצרו לנו טרמפ זוג דתיים זקנים, שעל פי "חוק הדתיים השלובים" מצאו במהרה את הדתי שמקשר ביניהם לבין החלילן. הם סיפרו לו שאותו אחד מת, והם העבירו את כל הנסיעה עד הצפון ב"אוי ווי איזו טרגדיה !!".

בלילה הגענו לגשר אריק, הנקודה הצפונית ביותר בכינרת. עברנו בחושך מוחלט גשר חסום מעל נהר הירדן שהיו חסרים בו קרשים, ועל גדת הנהר חיפשנו את אותה קבוצת מטיילים. בסוף מצאנו אותם, כ40 נערים ונערות דתיים. לאחר שדבקתי בחלילן בכל הדרך הזו ממעלה אפריים עד הגולן, כדי להגיע אל קבוצת מטיילים שאני לא מכיר במקום זר, הוא העיף מבט אחד בהם ופסק: "הם צעירים מדי", והלך.

נותרתי שם בעצמי, לא קשור בעליל.
הם ישבו סביב מדורת פויקה ודיברו וניגנו ושרו. שמתי את רגשות החשש בצד והצטרפתי. התחלתי לדבר עם מישהי. היה ממש קל וזורם, וכך גם עם האחרים. בשלב מסוים אפילו אמרתי לאחת: "אני לא באמת קשור לפה.." והיא ענתה: "זה בסדר, אף אחד פה לא באמת קשור לפה".
כשהפויקה היה מוכן, הוצאתי פינג'ן שסחבתי בתיק שלי וחשבתי לעצמי – אני אחכה שכולם ייקחו ואז אני אקח קצת בפינג'ן. אבל משום מה מכל הארבעים אנשים אף אחד לא הביא כלי מזיגה שלא היה עשוי פלסטיק. בזמן שאחד מהם מנסה לשלוף בתסכול חתיכות מהקדרה עם מזלג נמס, הוא העיף בי מבט. "תגיד, אתה יכול למזוג לי עם זה?"
"כמובן," עניתי ומזגתי לו עם הפינג'ן.
הבחור הבא קולט את זה ומבקש ממני גם. אני מוזג.
לפתע אני מנהל את כל הפויקה.
אני מוזג לכולם. מישהו בא וביקש ממני רשות למנה שניה כאילו אני הסמכות העליונה לכל הפויקה.
"ברור! אין בעיההה, אני אסדר אותך!"
"מה? לגרד לך קצת מהבטטות בצד? בבקשה, עלי!"
בין לבין אני בולס חתיכה פה ושם, ואז גם את השאריות.

דיברתי עם נער אחד שמאוד התלהב מרעיון הטיול שלי. הוא פינה לי מקום במחצלת שלהם והזמין אותי לישון איתם. במהרה הם עשו בירורים והזיזו אנשים כדי שיתפנה מקום אחד באוטו שלהם ואני יוכל להצטרף אליהם למחרת לטיול בנחל הזויתן.

אפילו עם חברים שלי אני מרגיש הרבה פעמים לא קשור. חשבתי על כל האנשים שעזרו לי ביום הזה, ולמה כאן, על שפת הירדן, החילוני היחיד בתוך נהר של נערים דתיים זרים, אני מרגיש שייך.
דיברנו על המחצלת עד שנרדמנו, מסתכלים בכוכבים.


היום השלישי


לא המשכתי איתם. הם היו נהדרים, אבל הרגשתי שאני צריך להמשיך בעצמי, בדרכי שלי. כשיצאתי מהאיזור בבוקר ראיתי שלושה דתיים אתיופיים שנשארו עם האוהל שלהם וגם לא המשיכו עם השאר.  נופפתי להם לשלום והמשכתי בדרכי. אבל הם קראו לי לחזור, והביאו לי ארוחת בוקר והציעו לי בירה. הם היו מרחובות, ואחד מהם עישן מקטרת. גם הם התלהבו מרעיון הטיול שלי ורק הוציאו לי עוד אוכל בזמן שעניתי על שאלותיהם.

טיילתי קצת מסביב לכינרת. עצרתי להתרחץ בעירום בנהר הירדן. מיד כששמתי חזרה את התחתונים הגיע רכב, עצר לידי – אבא ערבי יצא מהמכונית ואחריו ילד,ילד,ילד,ילד,ילד ועוד ילד. התחלתי לרבוץ על סלע בשמש כמו כוכב ים, אבל הרגשתי מוזר עם כל הילדים מסביב אז התלבשתי והמשכתי.

דיברתי בטלפון עם יונתן שמשרת כחובש ברמת הגולן. הוא סיפר לי שהוא ליד צומת יהודיה ושיש להם היום טקס אזכרה לנופלי חטיבה 7 של חיל השריון. ויהיה אוכל.
אז אני תופס לי טרמפים לצומת יהודיה. להפתעתי כמעט ולא הצלחתי להתקדם. מתחנה לתחנה הבאה שקרובה להכאיב לקודמתה, דיברתי עם הטרמפיסטים הנוספים לצידי שהיו מיואשים בעצמם. לבסוף השתמשתי בכסף המחזור מירושלים ועליתי יחד איתם לאוטובוס. (במובן מסוים, זו בדיוק הבעייתיות בכך שלפתע ניסיתי אקטיבית להגיע לאנשהו. פתאום – ציפיתי להתקדמות מסוימת, ולכן פתאום גם הייתי יכול להתאכזב ולהתייאש. זוהי סוגיה מעניינת בטירוף, והסיבה היחידה שהיא כאן בסוגריים היא שאני נחוש לעסוק בה במלואה בעתיד).

עד תחילת הטקס בערב העברתי את זמני עם יונתן, שמאוד שמחתי לראות. הוא היה צריך לאייש את המרפאה רוב הזמן ולכן יצאתי לסיבובי איסוף של קוראסונים משולחנות הכיבוד עבורנו. הרגיש לי קצת מוזר שהגעתי בשביל הכיבוד, בין כל המשפחות השכולות מסביב שהגיעו בהסעות מכל הארץ לכבד את הנופלים. כשהתחיל הטקס העפתי מבט לאחור וראיתי חיילות גורפות את מלוא הכיבוד מהשולחנות לתוך שקיות אשפה. רצתי אליהן ריצת אמוק – "מה אתן עושות??!"
"התחיל הטקס.." אומרת אחת כאילו זה ברור מאליו, "זורקות את הכיבוד."
"למה לזרוק?!?תביאו לייייי!" אני זועק בפני הזוועות.

יצאתי עם שק של קוראסונים ומאפי קינמון. בדרכי החוצה הבחנתי בחיילים הצעירים המיוזעים שעומדים ללא ניע עם אפודים במגדלי השמירה. עליתי אליהם והצעתי קצת כיבוד. אחד מהם גמגם תודה ולקח חופן כאילו הרגע הצלתי את חייו.

יונתן המליץ לי להמשיך בדרכי עם אוטובוסי ההחזרה של המשפחות השכולות. שוב מצאתי את עצמי בנקודה שבה אני יכול להגיע כמעט לכל מקום בארץ. הרגשתי מוזר ולא בנוח, במיוחד כי לא ידעתי אם זה הגיוני לבקש מהנהגים, או אם אני צריך להתחזות למישהו ממשפחה שכולה, ואם אני בכלל מרגיש בסדר עם זה. לאחר נפנוף גס רוח מנהג אחד, עליתי לאוטובוס אחר. בכניסה נתנו לי סנדוויץ' ופחית. שמתי לב שיש להם רשימת שמות ופחדתי מאוד מהקראתה. התיישבתי בכיסא האחורי, נשענתי על החלון, וניסיתי להיראות מדוכדך כאילו מת לי קרוב משפחה. אפילו לא ידעתי איך קוראים לחטיבה, וניסיתי להשיג סיפורי כיסוי מגוחכים על דוד בדיוני מיונתן דרך אסמסים.

כמובן שסתם דאגתי. אני בלטתי מאוד לא מפני חוסר השיוך לשום משפחה, אלא כי הייתי הבחור המדוכדך היחיד בכל האוטובוס. המשפחות עסקו בעיקר בלהגיד ש"הבטיחו מופע אורות וזיקוקים ולא היה" והילדים שלהם התיישבו בכיסא האחורי בעצמם (כי הם ילדים) וצרחו ושרו ושיחקו.

הגעתי בלילה לחיפה, עיר תחתית, עם חור בראש. אספתי את כל הפחיות מהאוטובוס וחיפשתי מקום להפקיד אותם. אין. במקום זה הפקדתי את התיק המכביד שלי בתוך שיח ויצאתי לסיבוב ברחובות. הם היו גועשי-אדם. היה "צאו-בחוץ", אירוע שבו כל הרחובות מלאים באומנים ולהטוטנים והופעות. צפיתי בכמה לוליינים ובהופעה של התקווה 6. בחורה אחת סיפרה לי שהיא צריכה לחזור לאקס שלה. שני נערים ביקשו ממני אש והבאתי להם גפרורים. שאלתי אותם מאיפה אפשר לתפוס טרמפים. הם כיוונו אותי לתחנת אוטובוס קרובה. אמרתי שאין לי כסף לזה. בתוך שניה הם אספו ביניהם 6.60 ונתנו לי. הם התעקשו לא משנה כמה סירבתי לכסף: "אז תפוס טרמפים ושמור את הכסף" הם חתמו, והלכו.

הלכתי לתפוס אוטובוס, בעיקר כדי להיפטר מהכסף. בתחנה חבורת אנשים התגודדה וטענה שקו הלילה כבר היה אמור לעבור מזמן. המתנו כולם. והמתנו. והמתנו. קמתי והכרזתי: "הלכתי לתפוס טרמפים מהגנים הבאהיים, מי שמעוניין להצטרף מוזמן".

בחורה אחת הצטרפה אליי, והסתבר שהיא גם חובשת. היה כבר לפנות בוקר כשעצר לנו טרמפ בחור ערבי ועלינו איתו. שאלנו לאן הוא מגיע, אבל הוא אמר שהוא בכלל יצא מהדרך שלו כדי לאסוף אותנו. רוב הנסיעה חשבתי לעצמי שהוא עצר כי הוא ראה רק אותה, ובטח הוא קילל את עצמו כשראה אותי קם מהמדרכה ומצטרף.
אבל טעיתי.

פול היה ערבי נוצרי שחזר מפסטיבל לשלום בעכו, שם הוא ניגן בעוד. אחרי שהבחורה ירדה הוא שאל לאן אני צריך, ואמרתי שאני לא יודע, אבל חשבתי אולי לישון ביערות הכרמל. הוא נסע עשרים דקות בשביל לשים אותי שם. הוא התנצל כל הדרך שהוא לא יכול לארח אותי בבית שלו, כי הוא עדיין גר עם הוריו והם לא פתוחים כמוהו. הוא הסביר שהוא מנסה להיות יותר כמו ישו.

נכנסתי בדיוק שלושים מטר לתוך היער לפני ששותקתי על ידי נהמה מאיימת של חזיר בר. כן, הזהירו אותי לגבי זה בתחנת הדלק כשמילאתי מים, אבל חשבתי שלפחות אספיק להתמקם ולהבעיר מדורת הרתעה לפני שדבר כזה יקרה. קפאתי באימה, ובצעדים מניאטורים החלתי לסגת אחורה, עם פני עדיין אליו. חזרתי לפאתי היער, יותר קרוב לכביש, והרגשתי משום מה בטוח לפרוס שק שינה ולשכב לישון תחת המנורה שהוצבה שם. האמת היא שחשתי בטוח להפליא.
למרות שיצאתי לתפוס טרמפים באמצע השירות הצבאי שלי, ולמרות שלא אוכל להמשיך לעוד זמן רב כי ימי החופש שלי נגמרים במהרה, הבנתי שיצאתי למשהו מכובד ומשמעותי שהוא מעבר לסתם טיול. שלושת הימים הבודדים האלה, שנדמו לי כנצח, ובייחוד האנשים שבדרך, גרמו לי להבין שהכל הולך להיות בסדר גמור. כמעין הוכחה החזקתי בידי את מה שנתן לי פול לאחר שהוריד אותי בכרמל:

ראשית הוא נתן לי את כרטיס הביקור שלו.
הוא מעצב שיער.
אז הוא ביקש שאחכה, הלך אל תא המטען ופשפש בו בנחישות.
עמדתי שם במתיחות מסוימת, לרגע חושש. מה הוא עומד להוציא?

"הנה," אמר לבסוף והושיט לי, "שיהיה לך מה לקרוא בדרך."

לפני שנרדמתי טמנתי בתיק כמו חפץ קדוש את הספר שנתן לי,
ושמו "המסע".


6 תגובות:

  1. אחלה הרפתקה דרך אגב
    היה תענוג לקרוא.
    מעניין מה שאמרת ששעמום זה פיקציה.. אחרי הסיפור עם התיירת, הייתי שמח עם היית מרחיב על זה.
    הסטירה הזאת שאתה כאילו לא עושה דבר ומחכה (שעמום) כשאתה בעצם לא באמת מחכה כל כך למשהו כי אתה עסוק בלהתפעל ממה שקורה באותו רגע
    זה מעניין, אני לדוגמא משתעמם בדר"כ בסוף היום כשאין לי מה לעשות חוץ מלישון, ואז אני בעצם מחכה ליום הבא.
    גם מכל הרגשות שעלולים להופיע בטיול שכזה כמו חרדה או בדידות דווקא נשמה שחשת הקלה, אושר, וסקרנות בעיקר, במשך ניכר בטיול.

    החלק שבו היית עם חבורת דתיים זרים והרגשת אליהם שייכות יותר גדולה מאשר בסיטואציות עם אנשים אחרים שאתה מכיר גם עניינה אותי
    זה כאילו שאתה מרמז שעל סמך זה שיש לך חוסר הסכמה איתם בנושא מסוים אז אתה אמור להיות פחות קשור אליהם,
    אבל לאורך החוויה שעברת איתם גילית קשר שלא מותנה בדתי/חילוני.
    נראה לי שהקשר האנושי... או אולי זה גם לא מספק תאור מספיק נכון.. הכל בסוף זה שטויות לא כך? כשאתה עומד מול בנאדם אחר ויש לך אהבה אליו ולו אליך
    אני מחכה לראות איך תתנסח לגבי הסוגיה של רצונות ומטרות, יעדים ותכנונים.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה :)
      לגבי עניין השעמום, מבטיח להרחיב על זה בעתיד, זה מתקשר לי גם לחלק שבו תפסתי טרמפים ליונתן. בנגיעה קצרה: האקראיות של הטרמפים מנעה ממני לתכנן תוכניות, כלומר לא יכולתי לחכות עבור שומדבר ידוע. משהו בסגנון של: "קבעתי לסרט ב9, אבל מה אעשה עד אז??", המצב המנטלי הופך יותר ללהנות מהעכשיו. אבל כן, זה מן הסתם עמוק יותר מזה!

      לגבי חשש השייכות עם הדתיים, זה היה פחות חשש שאין לנו דבר במשותף (למרות שגם קצת) ויותר ההרגשה הקולקטיבית של: אני היחיד ששונה פה, והחשש היה שידחו אותי ב: "מי אתה ומה אתה קשור לפה?". הרגיש לי שכולם מאותו רקע, באותו גיל ושכולם מכירים אחד את השני... מה שהסתבר כלא נכון, והשתלבתי מיד כאילו הגעתי לטיול שלהם בכוונה (וכאילו אפילו ארגנתי את הפויקה, כאמור (;ׂׂ )

      מחק
  2. חן או חןצבי ,
    שעשעת אותי עד בלי די! אתה כותב מקסים ואני מוקירה את המחשבות וההירהורים שלך, בוגרים ויפים כל כך.
    אין לי כבר מושג איך הגעתי לבלוג שלך אבל שמחתי לשוטט כאן קצת...
    מאחלת לך חיים של הרפתקאה איןסופית :-)

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה נתי :)
      עושה לי טוב לקרוא תגובות כאלה, מוזמנת להמשיך לבקר, להגיב וגם להירשם לתפוצה במייל

      מחק
  3. מסע מדהים ! פשוט כיף, כיף לקרוא!

    השבמחק

אשמח תמיד לקרוא דיעות, שאלות וכל דבר שברצונכם לשתף.
- תגובה בעזרת חשבון גוגל נותנת לכם אפשרות לקבל מייל כאשר מגיבים לכם חזרה.
- כדי להגיב כאורח, בחרו באפשרות: "שם/כתובת אתר" והזינו את שמכם. תמיד עדיף מתגובה אנונימית :)