"המסע" - חלק ב'

לא הייתי מטייל מנוסה בשום צורה.
כשהייתי ילד בקושי יצאתי מהבית, וכשהתבגרתי עדיין לא טיילתי הרבה. לא הייתי בתנועת נוער, לא הייתי יוצא לטיולים שנתיים בבית ספר, וטיילתי מעט מאוד עם חברים. אני גם עדיין לא יודע לשחות, ולמדתי לרכב על אופניים רק בגיל 17.
לא היה לי ציוד טיולים איתי. את ה"תרמיל" בטיול הזה קיבלתי מחבר שקיבל אותו כמתנה מהמושב. הוא היה תיק גדול שתפקד כמו שקית על כתפיות, עם כל תוכנו מקרקש בתחתית. הוא יצר לי כאבי גב חזקים. את שק השינה המלבני השאלתי מחבר אחר. במהלך הלילה בכרמל התעוררתי רועד מהקור, שמתי על עצמי את כל שכבות הבגדים שברשותי וחזרתי לישון.
לפחות לא הותקפתי על ידי חזירי בר.


היום הרביעי


ג'יפ ריינג'רים של יערות הכרמל העיר אותי בבוקר. חשבתי שהם הולכים לנזוף בי אבל הם רק שאלו לשלומי. הרמתי אגודל ישנוני, והם המשיכו. קמתי להשקפה מרהיבה. ארזתי את דבריי ויצאתי להתהלך בטבע. בשביל במורד ההר אוננתי מול הנוף הפתוח, כי למה לא, ואחרי המשכתי לטייל בתחתונים.

בהמשך היום הפתעתי בביקור את בועז, חבר מהצבא שגר בחיפה. אמא שלו הכינה לנו ארוחת צהריים.

יצאתי משם לתפוס טרמפים שהובילו אותי אל מרכז העיר. הבחור בטרמפ סיפר לי שפסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה מתרחש בסינמטק, ואצתי לשם בתור חובב קולנוע מושבע. בעמדת המודיעין דפדפתי בתוכניה ושמחתי שאין סרטים שקורצים לי יותר מדי, כי אחרי הכל איך אשלם עליהם. ראיתי שברחבה בחוץ מתוכננות הקרנות חינם של סרטי צ'ארלי צ'אפלין. מעולה.

טיילתי ברחבי הפסטיבל. רוב האנשים היו מגונדרים ביותר והרגשתי מאוד בולט להידחס ביניהם, בכפכפים קרועות שקשרתי חזרה בחבל, במכנסיים קצרים, מלוכלך, מעוטר בשריטות ועם תיק גדול על הגב.
הגעתי לקופות. הסתכלתי על השלטים היפים שנתלו מעליהן עם שמות הסרטים. אז תפס את עיני דף A4 מודבק על אחד מהשלטים: "המאסטר, היום ב22:00". רגע, המאסטר?? כלומר, הסרט-החדש-של-פול-תומס-אנדרסון-הבמאי-האהוב-עליי-המאסטר?!?@! רצתי למודיעין ושאלתי לפשר העניין בהתלהבות מוגזמת: למה זה לא מופיע בתוכניה?!?! הבחור הסביר שהסרט נכנס לפסטיבל ברגע האחרון. כך פתאום, כל מטרתי בחיים התגבשה לכדי: להיכנס להקרנה של הסרט הזה.
היו סקרנים נוספים לגבי הסרט: אישה מבוגרת הגיעה לעמדת המודיעין וביקשה מידע עליו. הבחור התחיל לגמגם והתנצל שאין לו הרבה מידע, השחילו את הסרט רק עכשיו... התפרצתי והסברתי לאישה בשמחה על הרקע לסרט ועל המופתיות של אנדרסון. זוג הצטרפו להקשיב להסבר. בהמשך הגיעו אנשים נוספים אל עמדת המודיעין בשאלות, והבחור כבר שלח אותם אליי. ניסיתי להאיר את עיניהם לגבי גאונותו של P.T.A (חברשליהכיטוב), אבל לא היה זמן לבזבז! חזרתי לקופה וביררתי כמה עולה כרטיס לסרט. 43 ש"ח היא אומרת לי. הנחת חייל? אני שואל. הנחה של 6 שקל, היא אומרת. המח שלי רץ: טוב, אין לי בכלל תעודת חוגר עלי, אבל אני אשיג ממנה את ההנחה בכל זאת. זה משאיר 37 ש"ח, עדיין יש לי כמעט 7 שקל שקיבלתי מהנערים לילה קודם, אז 30 שקל, זה יוצא ...  100 פחיות למחזר. הסופרמרקטים מקבלים רק 50 פחיות כל פעם, אבל לא יהיה קשה למצוא שתי חנויות בסביבה, יש לי ... 4 שעות עד להקרנה, זה 25 פחיות בשעה, קדימה!
יצאתי לעיר בנחישות.
הנחישות הזו נחלשה כאשר הבנתי שחיפה הרבה יותר נקיה מהשכונות שהסתובבתי בהן בירושלים.
היא מתה לחלוטין כאשר ראיתי הומלסית זקנה מחטטת בפחים אחר בקבוקים. גם אם אמצא משהו אני לוקח את זה ממנה, חשבתי. בלב כבד ותבוסה, השלמתי עם צ'ארלי צ'אפלין.

בין הכיסאות הפזורים ברחבה החיצונית בסינמטק, נשכבתי על התיק שלי ונהניתי מסרט של חצי שעה שהוקרן על הקיר. היה טוב. אחריו קמתי להסתובב עוד. לא הספקתי להתקדם עשרים מטר וזוג עצר אותי - "רוצה שני כרטיסים לכל סרט שבא לך?" שואלת הבחורה ומושיטה לי שני כרטיסים.
אני בוהה בה.
"...כן."

הסיפור היה כזה - הם קנו שני כרטיסים יום לפני, לא הספיקו לממש אותם וביקשו מהנהלת הפסטיבל לממש אותם בזמן אחר. ההנהלה הסכימה ורשמה על גב הכרטיסים "למימוש בכל סרט אחר, על בסיס מקום פנוי". לצערם היום הם צריכים כבר לחזור ברכבת הביתה, שיוצאת לפני שהסרטים הראשונים מסתיימים. כך מצאתי את עצמי משום כרטיס ביד לכרטיס אחד עודף.
התקשרתי לקורל, ידידה שלומדת בטכניון, ושאלתי אם היא רוצה להצטרף אלי לסרט. היא שמחה, וביקשתי ממנה להביא תרמוס קפה. אני קמתי עם הזריחה, הסרט מסתיים אחרי חצות, ולצערי אני נרדם בקלות בסרטים. הבחור מעמדת המודיעין (שהרי כבר הספקנו להסתחבק) הסביר לי שאני יכול לנסות להתגנב לחדר העיתונאים בתוך בניין ההנהלה ולעשות שם קפה, אבל הסתמכתי על קורל. כדי לא להיגרר עם התיק להקרנה, דחפתי אותו מתחת לדלפק בבניין ההנהלה, ודאגתי להצמיד לו דף עליו כתבתי: "מאוחסן באישור". לבסוף הלכתי לדבר עם הסדרנים באולם הקולנוע כדי לוודא שבבוא השעה הם אכן יקבלו את הכרטיסים המפוקפקים שלי.

לפני שהסרט עמד להתחיל קורל התקשרה ואמרה שהיא לא תגיע. חברה שלה יולדת והיא צריכה להישאר לעשות בייביסיטר לילד הקיים שלה.
שיט.
אין קפה.

תפסתי חופן חפיסות סוכר משולחנות בית הקפה שבחוץ ונכנסתי אל הבניין. רציתי להיכנס ישר לסרט, אבל ברחבת הכניסה הסיח את דעתי מגש פיצה בינוני פתוח עם רבע פיצה בתוכו. הסתכלתי מסביב - הוא נראה נטוש, אבל אני לא יכול להיות בטוח. חטפתי אותו במהרה וברחתי מהבניין בזמן שאני זולל אותו. כשהסתכלתי לאחור דרך קירות הזכוכית ראיתי כמה אנשים מתגודדים כנראה סביב המגש, אחד מהם מגרד בראשו ועוד אחד מצביע לכיווני.
שיט, מה עשיתי ... נו, עכשיו זה מביך, ואולי הם קוראים למישהו? ומסמנים אותי? אני ממילא כל כך בולט פה, איזו טעות, אני אפספס את הסרט!! אני מקווה שאני מדמיין. שיט, איזה מביך.
בסוף אזרתי אומץ וחזרתי לזירת הפשע. כולם כבר נכנסו לאולם והגעתי אל הסדרנים.
שיט, הם לא אלה שדיברתי איתם מקודם.
כצפוי הם לא בטוחים לגבי הכרטיסים וקוראים לממונה. הבחור הממונה מגיע ומביט בי בפנים זעופות. הוא לוקח את הכרטיסים ומביט בהם בחשדנות, "מאיפה השגת את הכרטיסים האלה?" הוא שואל, ואני מסביר שקניתי אותם, אבל אז ידידה שלי ילדה, והייתי צריך ללכת לעשות בייביסיטר, והנהלת הפסטיבל הסכימה שאממש אותם בזמן אחר. בזמן שאני כולי תקווה שהבחור יקבל את ההסבר, ואת הכרטיסים שהוא בוחן, אני קולט שהם בלי הספח שלהם. 
שיט!! כנראה הספחים נתלשו לי מתישהו, איפה הם?! להגיד משהו?! לא להגיד? אוי, הוא בטוח שם לב. הבנתי לפתע שאני, עם הכפכפים הקרועים, המכנסיים הקצרים, השריטות והלכלוך, מגיע באיחור להיכנס לסרט בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה, עם כרטיסים לסרט אחר, שרשום עליהם איזה משפט אנונימי על כך שניתן לממש אותם בכל סרט, בזמן שהם כבר משומשים.
שיט.
הבחור הזעוף קורע את הכרטיסים לשניים וזורק אותם לפח לידו.
"כנס," הוא אומר.

במהלך הסרט ניסיתי ללעוס סוכר חרישית כדי להישאר ער. למרות זאת ניקרתי, ולבסוף נרדמתי כליל.

יצאתי לפני הסוף כדי לא להרוס לעצמי את כל הסרט. ממילא לא התעניינתי בו כמו שציפיתי, והניקורים שלי שחטו אותו לחלוטין. הלכתי בקור הלילה והתמלאתי בהרגשה רעה. לא הבנתי למה הייתי צריך להתאמץ כל כך כדי לראות סרט שידעתי שארדם בו. לא יכולתי לשחרר מהמחשבה שאראה בטיול הטרמפים שלי בחינם סרט של הבמאי האהוב עליי. במקום להיפתח אל כל מה שהיה מסוגל לקרות, הרגשתי כאילו חיכיתי יום שלם בציפיות לסרט שהיה עדיף לכבד ולראות בסבלנות בזמן אחר. אולי עשיתי את זה פחות בשביל החוויה ויותר בשביל הסיפור שיהיה לי.
לקחתי אוטובוס לטכניון עם הכסף של הנערים. קורל כבר היתה ישנה כשנכנסתי לפנות בוקר לפי הוראותיה אל החדר הצדדי ונשכבתי לישון על מה שקיוויתי שהיא המיטה בשבילי.


היום החמישי


קורל העירה אותי ב6 בבוקר. היא יוצאת עם חברים להתחרות באקשן פלאנט חיפה!! חייבים למהר!!! הצטופפנו ברכב עם חבריה ונסענו ליס פלאנט בצומת לב המפרץ. הקבוצה שלה קיבלו חולצות ונשארתי לעודד אותם עד ההזנקה. בקניון חילקו חטיפי גרנולה ולקחתי שניים. היתה לי גם שקית עוגיות טעימות שאפתה קורל, עם פתק קטן שרשמה לי בו: "בהצלחה!".

המשכתי לצומת יגור, משם לצומת סומך. עצר לי טרמפ בחור עד צומת המוביל. בדרך הוא התחיל להתעניין מאוד בטיול שלי, ובי.
"האמת שאני לא מגיע רק לצומת המוביל, אני מגיע בסוף לטבריה," אמר לי בהמשך, "אני פשוט עובר קודם בכמה מקומות. אתה יכול להמשיך איתי אם אתה רוצה, אבל זה ייקח קצת זמן. אתה ממהר? פחח, איזה ממהר אתה... תבוא איתי, זה שתי שניות, מה זה משנה לך.."
וכך המשכתי איתו לעבודה שלו. הוא היה טכנאי של תמי-4, והצטרפתי אליו להחליף מסננים בכפר ערבי. עזרתי לו לסחוב ציוד אל תוך הבית הדרוזי, שם היתה אמא שבישלה ובן שחזר מהצבא. 
בהמשך הנסיעה שלנו לטבריה דיברנו על החיים. היתה לו אישה וילדים והיתה בקולו עצבנות ועייפות כשדיבר איתה בטלפון בהמשך. הרגשתי שיש בו שמץ של קנאה והשראה כאשר שוחחנו. הוא אמר שעליו לטייל ככה מתישהו גם. פשוט לצאת, בלי דאגות, מה שיהיה יהיה. בכל רגע שהמשיך לדבר איתי, היה זה כאילו הוא אוסף את מילותיי, כדי לאזור בעצמו אומץ. אומץ להכיר בכך שהוא רשאי לדברים כאלה בעצמו, למרות הגיל, למרות האישה, למרות הילדים, למרות מסנני מים.

הוא שם אותי בשוק בטבריה ושלח אותי עם כמה עצות ואיחולים חמים.
הלכתי לנמל, שם ראיתי פתאום על שולחן חיצוני של מסעדה מגש לחמים. הוא היה מלא לחמניות אכולות, אך ביניהן לחמניה אחת עגולה ומושלמת. המלצריות כבר החלו לפנות את כל הכלים והשאריות, אבל אני ננעלתי על הלחמניה הזו. בזמן שאני הולך אליה בנחישות, הזוית כלפיה השתנתה וקלטתי שלמעשה גם בה נגסו. אבל כבר היה מאוחר מדי לעצור.
"אפשר??" צצתי לאחת המלצריות מהצד, עם חיוך, מצביע על הלחמניה.
היא הרימה ידיה מהכלים, מבוהלת, ".. כ ... כן.." גמגמה.
הלכתי משם, אוכל את הלחמניה בהנאה. החלק הנגוס היה רק מעט לח.

בעודי על חוף הכינרת ידעתי שבחוף המקביל אליי התחיל יום לפני פסטיבל מטאל פרוגרסיבי בשם פרוגסטייג', בתוך הלונה-גל (כי אין כמו שילוב של מטאל ומגלשות אבובים). חברים טובים שלי מהמושבים הלכו לשם, ואפילו הזמינו אותי, והחלטתי שאשמח לראותם. ניסיתי לתפוס טרמפים עם שלטים - מצאתי דפים זרוקים והשאלתי טושים מדוכנים. זה עבד היטב, הגעתי לחוף במזרח כינרת במהרה. זיהיתי את האוהל עם חבריי והפתעתי אותם. אחד מהחברים הופתע במיוחד, ואז הופתע שהאחרים לא הופתעו כמוהו. "האמת שציפיתי לו קודם," ענה חבר. 
התפנינו מיד אל המשימה - איך מגניבים אותי פנימה? למרות מעט נקיפות מצפון, היה ברור שהמצב הוא שאני פה, אז כל עוד אפשר להכניס אותי - אני נכנס. אני ואחד החברים התלבשנו דומה. תכננו החלפה מתוחכמת מהסרטים, שבו הוא ייצא יחד עם קבוצה לרגע מהשער הצדדי, נתחלף, וניכנס כל הקבוצה מחדש, בתקווה שהזיהוי הויזואלי של הקבוצה יכסה על המחסור שלי בצמיד. התוכנית נכשלה. אז ניסינו לטעון בפני הבחור בקופה שנאבד לי הצמיד. למזלנו אחד החברים פשוט מצא צמיד חדש בלתי-משומש זרוק ליד הפח, שהקנה לי גישה חופשית.

בפנים פגשתי המון חברים מהצבא. פגשתי חברים נוספים שלא ראיתי הרבה זמן. ישבתי בהופעות החימום, ונכנסתי לאטרף עם כולם בהופעה הגדולה של Pain of Salvation, למרות שאני בכלל לא מכיר אותם. בלילה הצטרפתי אל חבריי מהמושבים וישנתי איתם באוהלים. היו לי ספקות בהתחלה אם לבקר אותם ולשבור את חוקי הטרמפים האקראיים. חשבתי שאולי אני עושה אותה טעות כמו ביום הקודם. אבל הייתי צריך את זה. בתוך חוויה שלמה של אירעיות, של דברים שהלכו ולא יחזרו, הרגיש טוב להתמקם לרגע עם כל כך הרבה חברים שהם לחיים.


היום השישי


קמתי ליום רגוע ואיטי. שמש וים. אין לאן למהר, הפסטיבל יימשך עד הערב, והוריו של אחד החברים באים לאסוף אותו - אוכל להצטרף ולרדת בכל צומת אקראי בדרך. בינתיים, היינו בהופעות קטנות שפרקו מן ההתרגשות של היום הקודם. ישבנו בעצלתיים על הדשא בזמן סדנאות מוזיקה אינטימיות. המשכתי עם חבריי את הסיבוב - בין אבובים, לשכשוך בבריכה, ואל המגלשות.

עצרתי בפני המגלשות הקיצוניות יותר. צפיתי בילדים מטפסים על מגלשות גבוהות להחריד ומתגלשים במהירות מטורפת אל בריכת מים. מספיק היה לצפות בהם כדי לקבל צמרמורת. אין סיכוי שאני עושה את זה. אני לא אעלה עד ראש המגלשה, כי יש לי פחד גבהים. אני לא אתגלש עד למטה, כי יש לי פחד מצניחה מהירה. אני לא אצלול מהמגלשה אל הבריכה העמוקה, כי יש לי פחד ממים. הנה אני, בן 21 טרי, מפחד לעשות מה שעושים מולי צוציקים בכזו קלות. זה בסדר, אני רגיל להרגיש ככה. אבל רק באותו רגע הכתה בי האירוניה... כל השבוע האחרון היה מלא באנשים ששאלו אותי איך אני לא מפחד, אנשים שאמרו לי איזה אומץ יש לי, אנשים שאמרו שלא יהיה להם בחיים כזה אומץ. זה נאמר, שוב ושוב, מאנשים שפגשתי בטרמפים וברגל. האתיופי הדתי עישן במקטרת והתעקש: "אם היה לי, עכשיו הייתי מביא לך מדליה על אומץ!!". איך זה ייתכן בכלל ששני האנשים האלה הם אני? הבחור שמשקשק מול המגלשה, והבחור שנכנס לרכב בחושך בשטחים...

אולי כי לא הרגשתי לרגע שמה שאני עושה הוא אמיץ.
רוב חיי הרגשתי בתור האחד שצופה בחיים מהצד. לרוב מבולבל, ולא מצליח באמת להבין. גם כאן הייתי פשוט תייר סקרן, עם ציוד גרוע שהשאלתי מחברים, עם כל הדברים הלא נכונים בתיק. לא היה לי מושג מה אני עושה: מה אני אמור לקחת, איך אני אמור לפעול, ממה אני אמור לחשוש. כשהגיע הלילה הייתי מוכן, לא משנה לאן הייתי מגיע: יער, אמצע עיר או מחלף כבישים סואן, לפרוס את שק השינה וללכת לישון. כי לא היתה לי סיבה לחשוב שיש בזה בעיה. לא היו לי העדפות, וזה העניק לי חופש בלתי יתואר. חופש להנות מכל מה שיבוא, וכל מה שסביבי. העולם, כולל הארץ הקטנה הזו, מלא במקומות, דברים ואנשים. אנשים שאני לא תמיד מבין, אבל בסוף הם פשוט אנשים, כמוני. מתרוצצים, וחוששים, ומגששים. ואני מוקסם מהכל, מנסה להכיל פנימה אל המצלמה שבראשי.
וכאשר אני מנסה לעטוף את מוחי סביב כל מה שקיים סביבי,
פשוט אין
אבל מה אם,
יש רק
יש.



במכונית בדרכי חזרה מהפסטיבל עם החבר והוריו הבנתי שהתחושה היא של סיום. לא אוכל להחליט איפה לרדת, וגם פה, אמשיך עם הטרמפ שלי עד הסוף. הטרמפ שהוצע לי היה עד ביתי, ולא סירבתי.

ירד כבר הלילה כשפתחתי את הדלת ונכנסתי הביתה.
הנחתי את התיק הכבד.
נגמר.
פתחתי את התיק והוצאתי ממנו אריזה של קילו אורז, פחית שימורים של מלפפונים חמוצים וכמה פחיות טונה. התבוננתי בהם מקובצים על השיש. סחבתי את פריטי המזון הללו איתי במעלה גבעות ירושלים, וסחבתי אותם איתי בהר הכרמל. הם היו איתי מהרגע הראשון שיצאתי לטיול. לקחתי אותם בהתחלה מתוך רצון שיהיה לי מזון בסיסי לדרך, בלי לדעת איזה טיול זה הולך להיות, או מה עומד לבוא. בהמשך הבנתי שאין לי צורך לגעת בהם. בכל זאת, השארתי אותם איתי בתיק. סחבתי אותם במשך שישה ימים לשווא. כשהכבידו על גבי, כשהתגרו בי כשהייתי רעב, הם היו תזכורת.
שלמעשה, המסע הזה היה מבחן אמון לעולם.
אני עצמתי עיניים, פרסתי את ידיי, ונפלתי אחורה.

ונתפסתי.


9 תגובות:

  1. שירלי14.4.2015, 8:34

    כרגיל, ממש נהניתי לקרוא :)
    חייבת לומר שאם לא הייתי מכירה אותך הייתי חושבת שרוב הדברים פה מומצאים

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה!
      שמח שאני בנאדם אמין P:

      מחק
  2. "פשוט אין
    אבל מה אם,
    יש רק
    יש."
    איזה דבר יפה להגיד =)
    איך החברים ציפו לבואך כשהוא היה כל כך אקראי??? זה היה קטע
    חבל שלא הלכת צעד אחד קדימה והלכת למגלשה, אחרי מה שאמרת... גרמת לי לרצות להיות שם ולעשות את זה.
    יאללה תפרסם את הטיול הבא כבר

    השבמחק
    תשובות
    1. אבל עדיין פחדתי לעלות על המגלשות. אני חושב שהסיפור פה הוא לא על בחור פחדן שלבסוף מצא בעצמו אומץ, אלא על איך תנאים שונים, תבנית שונה או סיטואציות שונות יכולות להוציא "אומץ", בזמן שאחרות "פחדנות", גם מאותו הבנאדם.

      תמיר התקשר אליי פעם או פעמיים להצטרף אליהם, אבל לא ממש אישרתי שאבוא. הוא זה שאמר שהוא דווקא ציפה לי קודם. זיו הוא היחיד שהשתגע :)

      מחק
  3. היי, כן אני יודע לקח לי זמן לכתוב שוב..

    רציתי להגיב לגבי מה שאמרת בסוף, שרוב חייך הרגשת כצופה. לי זה מוזר כי אני מכיר אותך כמישהו שיוזם ולוקח חלק בהרבה דברים, החל מחודש שפמרץ ועד לבלוניזיישין שעשינו. נכון שאתה רק אדם קטן עם תיק על הגב, אבל כולנו כאלה, ויחד אנחנו מרכיבים את כל הדברים שהתפלאת מהם. למעשה אם לא הייתה פוגש את כל האנשים האלה, הם לא היו פוגשים אותך גם. והעולם שלהם היה נראה קצת שונה (בלי שהם יידעו על זה)

    אז בהצלחה חן,
    מקווה שאז יישלח!

    השבמחק
    תשובות
    1. זה לא שלח מניסיון ראשון אבל זכרתי לשמור את מה שכתבתי

      מחק
    2. מוזר שמערכת התגובות של גוגל עושה לך בעיות. אני אבקש ממנה להתנהג יפה.

      בילדות שלי הייתי מופנם ומסוגר. גם כשהתבגרתי ויותר מצאתי את "הקטע שלי", עדיין היתה מעין מנטליות שנתקלתי בה אצל הרבה אנשים שכותבים, המחשבה שכולם בחוץ חיים את החיים שלהם, ואתה נשאר מאחורי "המצלמה" כדי לספר עליהם וכדי לנסות למצוא היגיון. זה משפט מכליל, והוא רק שבריר מהמציאות, אבל הוא קיים.

      אתה צודק במה שאמרת, כן הייתי חלק מהחוויה של הטיול. מה ש*ניסיתי* להסביר (לעצמי, יותר מהכל) זה איך האומץ שלי בכלל הגיע מפחדנות. למה אחזתי בתמימות עקשנית כלפי בני אדם, מסרב לפחד מהפוטנציאל שהם יהיו מסוכנים ורעים, מה דחף אותי לכל העניין... והרבה מזה קשור לעובדה שהייתי קודם כל מטייל לא מנוסה ו"מטומטם". ככל שלמדתי איפה כדאי לישון, מה כדאי לסחוב וכו' - שמתי לב שאיבדתי מהחופש שהיה לי אז. עוד סיבה היא שזה כמעט היה כמו משחק, מי הבנאדם שיעצור לי, איך הוא הולך להתנהג? לאן הוא נוסע? מה אעשה שם? ... וההסתכלות הזו, כמו ההתסכלות שכל האנשים הם פשוט כמוני, נראית לי חלק מהמנטליות של מי שהתרגל להתבונן מהצד.

      מחק
  4. זה היה כל כך מזמן (ולא ידעתי על חשיבותה של אותה כוס קפה).

    אני מרגישה כזאת עומדת במקום,
    כשכולם ממשיכים להתקדם.

    השבמחק
    תשובות
    1. גם העוגיות והפתק היו חשובים :)
      מכיר את ההרגשה מתקופות שונות בחיי, אבל לא רואה סיבה שתצטרכי להרגיש ככה. אני מאז הספקתי להיות בצבא ופשוט לחזור לטייל, לדוגמה.

      מחק

אשמח תמיד לקרוא דיעות, שאלות וכל דבר שברצונכם לשתף.
- תגובה בעזרת חשבון גוגל נותנת לכם אפשרות לקבל מייל כאשר מגיבים לכם חזרה.
- כדי להגיב כאורח, בחרו באפשרות: "שם/כתובת אתר" והזינו את שמכם. תמיד עדיף מתגובה אנונימית :)