המסע שינה אותי.
זה לא קרה בהינף יד. כאשר חזרתי לחיי הרגילים אומנם חשתי מועצם מהחוויה, אך כל שיפור עצמי שחשבתי שהשגתי נעלם ודעך במהרה. אולי שיערתי שאחשוש פחות מהחיים - מסיטואציות חברתיות, מחוסר שייכות, מדיבור עם זרים, ממה שעלול לקרות בעתיד - אבל זה לא באמת היה ככה.
חזרתי מהטיול לשגרת הצבא והייתי פקעת של התרגשות. רק רציתי לספר לכל מי שאני מכיר על הדבר הכל-כך משמעותי הזה - איך יצאתי יום אחד סתם כך בלי כלום והיה מדהים ומטורף. ידעתי שאני חייב לחוות את זה שוב. לא מיד כמובן, כי בהתחלה נדרשה תקופת התאוששות ועיכול. לאחר העיכול, הייתי ממילא צריך לחכות לשנה הבאה עבור חידוש ימי החופש. כאשר הם חודשו, כבר היה עדיף לחכות לאיזו "הדממה" בבסיס. כשהבסיס דמם, היו לי דברים אחרים לעשות.. אמרתי לעצמי שאתפנה לזה בזמן אחר. "זמן אחר" כבר היה מספיק רחוק מהחוויה המקורית כדי שחששות יחלחלו.
מה אם אצא שוב ולא אהנה? מה אם לא אצליח לשחזר את התחושה שחוויתי? מה אם היא היתה רק פעימה של ריגוש ותו לא, שנידונה לדעוך אם רק אמשיך לטייל מעבר לכמה ימים? האם כל החוויות האלו היו רק צירוף מקרים וחתיכת מזל?
אחרי הכל: הייתי בן 21, ולא תמיד אראה כמו ילד שאנשים יתלהבו לעזור לו ללא חשש. היה חופש סוכות, ולכן היו הרבה מכוניות בכבישים לטרמפים, הרבה מטיילים עם אוכל שאפשר לפגוש והרבה ריגוש מטקסים, אירועים ופסטיבלים. עד כמה מדהים ומטורף היה נראה הטיול אם הייתי יוצא באמצע שבוע חול רגיל? האם הייתי שורד בכלל יותר משבוע? מה לגבי הרעב שנהפך רק למן עובדה בלתי רלוונטית, מה לגבי העניין שהסרחתי ושזה לא הזיז לי - כמה זמן אפשר כבר למתוח את זה?
אם אתם לא מבינים מדוע כל החששות האלה רלוונטיים, אז אסביר שראיתי בחוויה שלי יותר מטיול. אם אני יכול לחוות את הדבר הזה בכל פעם שאחפוץ, לכל משך זמן, אז למעשה גיליתי דבר-מה אמיתי ומשמעותי לגבי העולם ולגבי עצמי. לעומת זאת, אם זה אפשרי רק בחגים, רק עם הרבה מזל, רק במצב רוח מסוים ורק לכמה ימים ברצף, אז זה חצי שקר והמשמעות היא קטנה ומצומקת.
הספקות שלי רק סיפרו לי עם הזמן שמה שחוויתי לא היה מדהים ומטורף כמו שהרגשות שלי אומרים. הרי ממש לא יצאתי בלי כלום. יצאתי עם אוכל שהיה כנראה יכול להחזיק אותי לשבוע. יותר מזה, יצאתי גם עם כסף.
בסוף היום הראשון אצל טליה, ישבתי על המיטה, דיברתי עם ירושלמי שגם הגיע לישון אצלה, והורדתי גרביים. לפתע נפל על הרצפה שטר של חמישים שקל. אלו היו חמישים שקלים שדחפתי שם מתישהו לפני שיצאתי לטיול. שכחתי מהם לחלוטין. הספקתי לשכוח ששמתי לעצמי גיבוי שכזה. באותו רגע הובכתי מאוד. כי הרי יצאתי לטיול בלי כסף, זה מה שאמרתי לכל הירושלמים, וטליה שילמה לי על הבירה מהקיוסק ועל אוטובוס. לקחתי את החמישים והצעתי להחזיר לה. היא סירבה, אמרה שזה שטויות, שכדאי שיהיה לי למקרה חירום. זו היתה מחשבה די הגיונית שגרמה לי לקחת את השטר הזה מלכתחילה, אבל התאכזבתי מעצמי - על חוסר האמון שהיה לי לפני שיצאתי. זה הרגיש לי פחדני, שלא הלכתי עם הרעיון שלי עד הסוף והייתי חייב לצאת עם חמישים שקל דחופים בגרב. עד היום בקושי סיפרתי לאנשים על החלק הזה. בגאווה שלי זה תמיד הרגיש לי כתם על טהרת ה"ניסוי", וכן, על כמה בסופו של דבר החוויה היתה "מדהימה ומטורפת".
הבנתי שכל תנאי שאני קובע לעצמי משפיע על משמעות החוויה ואיך היא מרגישה, אפילו ההבדל בין "בלי כסף" ל"בלי כסף אבל עם כסף חירום". היום אני מאמין שהאוכל והכסף לא סיפקו לי רשת ביטחון מרגיעה, הם היו רשת ביטחון שכבלה אותי, שמנעה ממני להשתחרר באמת אל תוך חוסר האמצעים ולגלות מתוכם מה בדיוק אפשרי. אבל הפחד שזה היה חד פעמי, שאני חלוד, שכל חוויה חדשה תצטרך להתחרות עם הישנה, מנע ממני לצאת שוב במשך כל שארית השירות הצבאי שלי.
כך הזכרונות דעכו והיטשטשו עם הזמן.
לטיול הטרמפים יצאתי באוקטובר 2012. כשנתיים וחצי לא העליתי אותו על הכתב מתוך ההרגשה שהזכרונות יישמרו אורגניים יותר ללא תיעוד. גם תמונות לא צילמתי. המזכרות היחידות שיש לי הם הספר "המסע" מפול, כרטיס הביקור שלו והפתק מקורל שכתבה בו "בהצלחה!". למרות שאני מופתע מרמת הפירוט שחזרה אליי מרגע שישבתי לכתוב, הרבה פרטים קטנים וקסומים אבדו. איך כל השיחות הקטנות הלכו בדיוק? מה חשתי בכל שלב?
אלו אולי נקברו, הספקות אולי חלחלו, אך התחושה הכוללת שהטיול עורר בי נותרה חזקה. היא כה רחבה שאפילו כמעט לא טרחתי להכניס אותה לטרילוגיית הפוסטים הזו. היא טמונה וגלומה בכל אחד מהאירועים שהתרחשו, אך היא גדולה מכל אחד מהם.
אז עולות השאלות. מהי בדיוק התחושה הזו? למה היא חדשה לי? מה הופך אותה למה שהיא? בסופו של דבר, החשיבות של חווית "המסע" עבורי לא נמדדת בכמה מרשים נשמע הסיפור, היא נמדדת בכל הימים, החודשים והשנים שהשאלות עדיין מצליחות לרתק אותי. למעשה, החוויה הזו נטעה בי הרבה מן הפילוסופיות שמעניינות אותי מאז. בין היתר, היא גרמה לי לשבור את הראש על פרדוקסים:
למה כאשר לקחתי מעצמי את הביטחון הביתי, דווקא אז הרגשתי הכי חסר פחד?
למה כאשר לקחתי מעצמי את רוב האמצעים להתקיים (לא ידעתי איפה אוכל, לא ידעתי איפה אשן) דווקא אז הרגשתי הכי חסר דאגות?
למה כאשר לקחתי מעצמי את החופש לבחור לאן אגיע, דווקא אז הרגשתי הכי חופשי?
כל פעם מפתה אותי תשובה, וכל פעם אני מבין שהיא רק מתחילה לגרד את פני השטח, ועלי להמשיך.
השינוי לא קרה בהינף יד, אבל הוא היה הפרעה בים ששילחה אדוות מתחזקות לכל כיוון. כבר כחודש אחרי שחזרתי מהטיול החלטתי לבצע את חודש ללא סבון, שהוא הוביל בעצמו לכל החודשים שהגיעו אחריו. ההפרעה התרחשה כי טעמתי משהו שונה. שמתי את עצמי בסט תנאים חדש, שהיה כמו ביקור בעולם אחר - עולם שאינו מופרד פיזית מעולמנו שלנו, שלא מצריך טיסה או עלייה על חללית, אך הוא עדיין מקום בו דברים התנהלו שונה, והתחושות בו היו חדשות.
כרגע אומנם אין בידי את התשובות לכל השאלות שלי, אני לא יודע איך ומתי אשיג אותן ולאן הן יובילו אותי, אבל אני יודע את זה:
זהו טבעו של שינוי. ישנה חוויה, שמביאה לתחושה, שמעלה שאלות, שמובילות לחוויות נוספות, שמביאות לעוד תחושות, שמעלות עוד שאלות, שמובילות ל...
אתם מבינים אם כך שזוהי לא באמת האחרית, לא עבור הסיפור הזה ולא עבור המסע שלנו ביחד. זוהי רק ההתחלה.
זה לא קרה בהינף יד. כאשר חזרתי לחיי הרגילים אומנם חשתי מועצם מהחוויה, אך כל שיפור עצמי שחשבתי שהשגתי נעלם ודעך במהרה. אולי שיערתי שאחשוש פחות מהחיים - מסיטואציות חברתיות, מחוסר שייכות, מדיבור עם זרים, ממה שעלול לקרות בעתיד - אבל זה לא באמת היה ככה.
חזרתי מהטיול לשגרת הצבא והייתי פקעת של התרגשות. רק רציתי לספר לכל מי שאני מכיר על הדבר הכל-כך משמעותי הזה - איך יצאתי יום אחד סתם כך בלי כלום והיה מדהים ומטורף. ידעתי שאני חייב לחוות את זה שוב. לא מיד כמובן, כי בהתחלה נדרשה תקופת התאוששות ועיכול. לאחר העיכול, הייתי ממילא צריך לחכות לשנה הבאה עבור חידוש ימי החופש. כאשר הם חודשו, כבר היה עדיף לחכות לאיזו "הדממה" בבסיס. כשהבסיס דמם, היו לי דברים אחרים לעשות.. אמרתי לעצמי שאתפנה לזה בזמן אחר. "זמן אחר" כבר היה מספיק רחוק מהחוויה המקורית כדי שחששות יחלחלו.
מה אם אצא שוב ולא אהנה? מה אם לא אצליח לשחזר את התחושה שחוויתי? מה אם היא היתה רק פעימה של ריגוש ותו לא, שנידונה לדעוך אם רק אמשיך לטייל מעבר לכמה ימים? האם כל החוויות האלו היו רק צירוף מקרים וחתיכת מזל?
אחרי הכל: הייתי בן 21, ולא תמיד אראה כמו ילד שאנשים יתלהבו לעזור לו ללא חשש. היה חופש סוכות, ולכן היו הרבה מכוניות בכבישים לטרמפים, הרבה מטיילים עם אוכל שאפשר לפגוש והרבה ריגוש מטקסים, אירועים ופסטיבלים. עד כמה מדהים ומטורף היה נראה הטיול אם הייתי יוצא באמצע שבוע חול רגיל? האם הייתי שורד בכלל יותר משבוע? מה לגבי הרעב שנהפך רק למן עובדה בלתי רלוונטית, מה לגבי העניין שהסרחתי ושזה לא הזיז לי - כמה זמן אפשר כבר למתוח את זה?
אם אתם לא מבינים מדוע כל החששות האלה רלוונטיים, אז אסביר שראיתי בחוויה שלי יותר מטיול. אם אני יכול לחוות את הדבר הזה בכל פעם שאחפוץ, לכל משך זמן, אז למעשה גיליתי דבר-מה אמיתי ומשמעותי לגבי העולם ולגבי עצמי. לעומת זאת, אם זה אפשרי רק בחגים, רק עם הרבה מזל, רק במצב רוח מסוים ורק לכמה ימים ברצף, אז זה חצי שקר והמשמעות היא קטנה ומצומקת.
הספקות שלי רק סיפרו לי עם הזמן שמה שחוויתי לא היה מדהים ומטורף כמו שהרגשות שלי אומרים. הרי ממש לא יצאתי בלי כלום. יצאתי עם אוכל שהיה כנראה יכול להחזיק אותי לשבוע. יותר מזה, יצאתי גם עם כסף.
בסוף היום הראשון אצל טליה, ישבתי על המיטה, דיברתי עם ירושלמי שגם הגיע לישון אצלה, והורדתי גרביים. לפתע נפל על הרצפה שטר של חמישים שקל. אלו היו חמישים שקלים שדחפתי שם מתישהו לפני שיצאתי לטיול. שכחתי מהם לחלוטין. הספקתי לשכוח ששמתי לעצמי גיבוי שכזה. באותו רגע הובכתי מאוד. כי הרי יצאתי לטיול בלי כסף, זה מה שאמרתי לכל הירושלמים, וטליה שילמה לי על הבירה מהקיוסק ועל אוטובוס. לקחתי את החמישים והצעתי להחזיר לה. היא סירבה, אמרה שזה שטויות, שכדאי שיהיה לי למקרה חירום. זו היתה מחשבה די הגיונית שגרמה לי לקחת את השטר הזה מלכתחילה, אבל התאכזבתי מעצמי - על חוסר האמון שהיה לי לפני שיצאתי. זה הרגיש לי פחדני, שלא הלכתי עם הרעיון שלי עד הסוף והייתי חייב לצאת עם חמישים שקל דחופים בגרב. עד היום בקושי סיפרתי לאנשים על החלק הזה. בגאווה שלי זה תמיד הרגיש לי כתם על טהרת ה"ניסוי", וכן, על כמה בסופו של דבר החוויה היתה "מדהימה ומטורפת".
הבנתי שכל תנאי שאני קובע לעצמי משפיע על משמעות החוויה ואיך היא מרגישה, אפילו ההבדל בין "בלי כסף" ל"בלי כסף אבל עם כסף חירום". היום אני מאמין שהאוכל והכסף לא סיפקו לי רשת ביטחון מרגיעה, הם היו רשת ביטחון שכבלה אותי, שמנעה ממני להשתחרר באמת אל תוך חוסר האמצעים ולגלות מתוכם מה בדיוק אפשרי. אבל הפחד שזה היה חד פעמי, שאני חלוד, שכל חוויה חדשה תצטרך להתחרות עם הישנה, מנע ממני לצאת שוב במשך כל שארית השירות הצבאי שלי.
כך הזכרונות דעכו והיטשטשו עם הזמן.
לטיול הטרמפים יצאתי באוקטובר 2012. כשנתיים וחצי לא העליתי אותו על הכתב מתוך ההרגשה שהזכרונות יישמרו אורגניים יותר ללא תיעוד. גם תמונות לא צילמתי. המזכרות היחידות שיש לי הם הספר "המסע" מפול, כרטיס הביקור שלו והפתק מקורל שכתבה בו "בהצלחה!". למרות שאני מופתע מרמת הפירוט שחזרה אליי מרגע שישבתי לכתוב, הרבה פרטים קטנים וקסומים אבדו. איך כל השיחות הקטנות הלכו בדיוק? מה חשתי בכל שלב?
אלו אולי נקברו, הספקות אולי חלחלו, אך התחושה הכוללת שהטיול עורר בי נותרה חזקה. היא כה רחבה שאפילו כמעט לא טרחתי להכניס אותה לטרילוגיית הפוסטים הזו. היא טמונה וגלומה בכל אחד מהאירועים שהתרחשו, אך היא גדולה מכל אחד מהם.
אז עולות השאלות. מהי בדיוק התחושה הזו? למה היא חדשה לי? מה הופך אותה למה שהיא? בסופו של דבר, החשיבות של חווית "המסע" עבורי לא נמדדת בכמה מרשים נשמע הסיפור, היא נמדדת בכל הימים, החודשים והשנים שהשאלות עדיין מצליחות לרתק אותי. למעשה, החוויה הזו נטעה בי הרבה מן הפילוסופיות שמעניינות אותי מאז. בין היתר, היא גרמה לי לשבור את הראש על פרדוקסים:
למה כאשר לקחתי מעצמי את הביטחון הביתי, דווקא אז הרגשתי הכי חסר פחד?
למה כאשר לקחתי מעצמי את רוב האמצעים להתקיים (לא ידעתי איפה אוכל, לא ידעתי איפה אשן) דווקא אז הרגשתי הכי חסר דאגות?
למה כאשר לקחתי מעצמי את החופש לבחור לאן אגיע, דווקא אז הרגשתי הכי חופשי?
כל פעם מפתה אותי תשובה, וכל פעם אני מבין שהיא רק מתחילה לגרד את פני השטח, ועלי להמשיך.
השינוי לא קרה בהינף יד, אבל הוא היה הפרעה בים ששילחה אדוות מתחזקות לכל כיוון. כבר כחודש אחרי שחזרתי מהטיול החלטתי לבצע את חודש ללא סבון, שהוא הוביל בעצמו לכל החודשים שהגיעו אחריו. ההפרעה התרחשה כי טעמתי משהו שונה. שמתי את עצמי בסט תנאים חדש, שהיה כמו ביקור בעולם אחר - עולם שאינו מופרד פיזית מעולמנו שלנו, שלא מצריך טיסה או עלייה על חללית, אך הוא עדיין מקום בו דברים התנהלו שונה, והתחושות בו היו חדשות.
כרגע אומנם אין בידי את התשובות לכל השאלות שלי, אני לא יודע איך ומתי אשיג אותן ולאן הן יובילו אותי, אבל אני יודע את זה:
זהו טבעו של שינוי. ישנה חוויה, שמביאה לתחושה, שמעלה שאלות, שמובילות לחוויות נוספות, שמביאות לעוד תחושות, שמעלות עוד שאלות, שמובילות ל...
אתם מבינים אם כך שזוהי לא באמת האחרית, לא עבור הסיפור הזה ולא עבור המסע שלנו ביחד. זוהי רק ההתחלה.
הוסף תגובה
אשמח תמיד לקרוא דיעות, שאלות וכל דבר שברצונכם לשתף.
- תגובה בעזרת חשבון גוגל נותנת לכם אפשרות לקבל מייל כאשר מגיבים לכם חזרה.
- כדי להגיב כאורח, בחרו באפשרות: "שם/כתובת אתר" והזינו את שמכם. תמיד עדיף מתגובה אנונימית :)