הכל סיפורים

סיפורנו מתחיל בתבנית.
תבנית היא אלמנט שחוזר על עצמו.
העניין האמיתי מתחיל כאשר התבנית נשברת.
לדוגמה: עץ נפל ביער.
אנו מבינים שהעץ עמד ביער שנה אחר שנה. יום אחד, נשברה תבנית העמידה, ובכך נוצר עניין. מדוע העץ נפל? האם היה זה כח טבע כמו שיטפון או מכת ברק? האם הוא נכרת בכוונה, ואם כך - לאיזו מטרה? אם נריץ את כל חייו של העץ, החלק הבולט ביותר יהיה השינוי הגדול ביותר. שם מרוכזת עבורנו הכי הרבה משמעות.
כאשר תבנית נשברת, נוצר אירוע, ורצף של אירועים, יוצר סיפור.

את הסיפור הראשון שלי המצאתי לפני שידעתי לכתוב. אבא ישב עם עט ודפדפת בזמן שהכתבתי לו שעות ארוכות את עלילותיה של הנסיכה טליה ושני עניי-העם. עם השנים המצאתי עוד סיפורים קצרים, ספרים, תסריטים, מערכונים, שירים ומחזות, ואפילו כתבתי אותם בעצמי. תמיד הבנתי שסיפורים חשובים לי, ולכל בני האדם. שמעתי שוב ושוב שהם מספקים למין האנושי בידור, אומנות, אסקפיזם, דרך לביקורת וחינוך, והם פופולריים מאז שאבותינו הקדמונים סיפרו אותם סביב המדורה. מה שלמדתי בעצמי עם הזמן, להפתעתי, זה שהכישורים הנדרשים ממני כדי לספר סיפור שימושיים לאינספור עיסוקים. פעם אחר פעם ניגשתי לבצע משהו, ובתוכי הרגשתי - רגע, אני מכיר את זה... אני בעצם מרכיב עכשיו סיפור.
זה קרה כאשר בניתי טיעונים בדיון. זה קרה כאשר תיעדתי פיתוח ואופן פעולתם של מערכות הנדסיות. זה קרה כשלימדתי אלקטרוניקה בצבא, או פיזיקה ומתמטיקה בשיעורים פרטיים: המידע יכול להיות מפוזר ולא מובן, עד שהוא מתחבר יחדיו לכדי סיפור קוהרנטי. זה קרה כאשר כתבתי או ביצעתי הומור, שכולו נשען על שבירת הציפייה מהמשך הסיפור. זה קרה כאשר תכננתי מסיבות או אירועים שהיו בהם כמה חלקים. כשהתחלתי לכתוב קוד פתחתי את הספר "קוד נקי", שבעמודיו הראשונים מתאר שסימן לקוד טוב זה אם הוא נקרא כמו פרוזה טובה. הבנתי למעשה שלספר סיפור הוא קונספט מאוד רחב: בניית רצף של אלמנטים, אחד אחרי השני, כדי לייצר משמעות.

התחיל להרגיש לי שממש הכל זה סיפורים. או לפחות, כל מה שעושה אותנו אנושיים.


הסיפור האנושי


בספר "הגן האנוכי" מציין ריצ'רד דוקינס כיצד בעלי חיים מיטיבים מיכולת כלשהי של חיזוי העתיד. זוהי היכולת של מוחם לנהל סימולציה של העולם החיצוני. אם העץ שביער מתחיל ליפול לכיוון מסוים, ואני יכול לנבא היכן הוא ינחת, זכיתי ביתרון אבולוציוני נחשק של לא-להימחץ-על-ידי-העץ.
בספר "קיצור תולדות האנושות" סוקר יובל נח הררי את תקופת המהפכה הלשונית שהתרחשה לפני כ70 אלף שנה במין ההומו-ספייאנס. המילוליות הביאה איתה את היכולת להגדיר את כל העולם סביבנו. זה מתבטא ביתרון חשוב של העברת כמויות יותר גדולות של מידע יותר מדויק. בעל חיים יכול להשמיע קול שמשמעותו: "זהירות, אריה!", אבל הומו-ספייאנס כעת יכול לציין היכן בדיוק ראה אריה, אם הוא היה לבד, לאיזה כיוון המשיך ולפני כמה זמן זה היה. זוהי גם התקדמות מרשימה ביכולת לניהול סימולציות - כעת ניתן לחשוב מה כדאי לעשות לגבי הידיעה. לדוגמה: "אנו מסתכנים אם נישאר, אבל אנחנו צריכים את המזון שצדנו, ואם יגיע האריה אולי נוכל לזרוק לו חתיכה וזה יעכב אותו". אנחנו מסוגלים להריץ במוחנו סימולציה של תרחישים מורכבים בהרבה מנפילתו של עץ, כמו השתלשלות אירועים שלמה, או סיפורים.
יתרון נוסף של מילוליות היא היכולת לרכל - לספר סיפורים אחד על השני - בצורה שמאפשרת שיתוף פעולה יעיל בין מספר גדול יותר של בני אדם. מבנים חברתיים אלה גם גוררים לסימולציות יותר מורכבות, על התנהגותם ונפשם הפנימית של שאר חברי הקבוצה.

המעבר בין עיבוד של העולם כאירועים לבין עיבוד של העולם כסיפורים הוא שינוי שאין לזלזל בו. הפרט עצמו הופך לדמות ראשית, ומתחזקת בו תכונה מיוחדת למדי, ה"עצמי". פעולות מוחיות אינסטנקטיביות, שנקלטות מהחושים בו זמנית ומעובדות במקביל, נקברות אט-אט אל תוך "תת-מודע". מתלבשת עליהן "תודעה", תהליך טורי, שלוקח תמונות וצלילים ופיסות של מידע מפוזר, ומחבר אותם ברצף, למחשבות, להרהורים, לסיפורים. זהו הקול הפנימי שלנו, שמסוגל לפתע לצאת לטיול עצמאי בעולם מחשבות מופשט משל עצמו. התודעה היא מנגנון תמידי שנועד לספר סיפורים לעצמו.

את המחשבות והאירועים שקרו לנו אנחנו זוכרים בעיקר בצורתם של סיפורים.  אנחנו מאחסנים את הרעיון הכללי של דברים, את השינויים הגדולים, ולא מיומנים בשינון כמויות גדולות של מידע מפוזר כגון רשימת מילים אקראיות. אשפי זיכרון שכן מצליחים במשימה מסבירים שהם בונים לעצמם מהרשימה סיפורים מרגשים ובלתי נשכחים.
דניאל כהנמן, פסיכולוג ישראלי-אמריקאי שזכה בפרס נובל על עבודתו בתחום הכלכלה ההתנהגותית, מתאר כיצד נדמה שאנחנו מורכבים משתי ישויות נפרדות, בעלות השקפת עולם שונה. הראשונה היא "העצמי החווה": הוא קיים בהווה, ושקוע בחוויה של החיים. השניה היא "העצמי הנזכר", שהוא מספר סיפורים, הוא חושב על החיים, והוא זה שעושה את רוב החלטותינו.
לדוגמה, שני חולים עוברים הליך קולונוסקופיה אצל רופאים שונים:
חולה A חווה מההליך 10 שניות של כאב גבוה.
חולה B חווה מההליך 10 שניות של כאב גבוה, ואחריהן 10 שניות של כאב פוחת.
הפרדוקס הוא שחולה A, שסבל פחות, ידרג את החוויה שלו כגרועה יותר, יהיה פחות מרוצה מהרופא שלו ופחות סביר שיחזור אליו שנית. מה קרה פה? הרי ה"עצמי החווה" של חולה B סבל יותר. התשובה מגיעה כאשר מסתכלים על החוויות האלה כסיפורים. כהנמן מסביר שלמרות ששניהם לא סיפורים מעוררי השראה במיוחד, ה"עצמי הנזכר" של חולה B נשאר עם סיפור טוב יותר, כזה עם סוף טוב, שהסתיים בשינוי חיובי וכאב נמוך.
כהנמן מרחיב שבאותו אופן להיות מאושר בחיים, ולהיות מאושר לגבי החיים, הם שני קונספטים שונים לחלוטין. לגבי העתיד שלנו אנחנו לרוב לא חושבים במונחים של חוויות שנחווה, אלא במונחים של הזכרונות להם אנחנו מצפים, או למעשה, הסיפורים שנוכל לספר על עצמנו.

סיפורים הם הדרך בה אנחנו חושבים בהווה, זוכרים את העבר, מתכננים את העתיד, וזו הדרך בה אנחנו מצפים לפרש את המציאות. חיפוש אחר משמעות החיים היא חיפוש אחר סיפור. ההרגשה שאנו הדמויות הראשיות של סיפורנו מובילה בטבעיות לחפש מצד אחד את הסופר ואת תחילתו של הסיפור, ומצד שני לחפש את משמעות הסיפור ואת הפואנטה:  לאיזו מטרה אנחנו פה? היכן הוא אותו מוסר השכל שאמור להגיע בשיא מרגש ולפתע יצדיק את כל קיום הסיפור? הרי בוודאי לא מתחילים סיפור סתם כך, ללא ייעוד סופי.
ואולי, המציאות אינה כלל סיפורים, ולא מזיז לה שאנחנו פה לחפש אותם.

בסרט "הטבע האנושי" נלקח תינוק על ידי אביו אל תוך היער וגדל כל חייו כשימפנזה. בבגרותו הוא מתגלה על ידי מדען שמלמד עכברים נימוסי שולחן. הוא כעת נלקח בתור הפרויקט הבא של המדען ועובר חינוך מחדש אל תוך הציויליזציה, כולל כל גינוני הנימוסים הנדרשים. בסוף הסרט הוא נטרף מכל מה שעבר, וצועק: "מילים הן מרושעות!".
בתור אדם כותב, שמאוהב במילים, אני מזדהה. לפעמים, הדברים הפשוטים האלה, שמגדירים עבורנו הכל, ואחראים לאינטיליגנציה המפותחת שלנו, הם כה חזקים שבלתי אפשרי להשתחרר מהם. מחשבות מרובות או טורדניות הן מכבידות. קריינות פנימית בלתי פוסקת יכולה להטריף. סימולציות אינסופיות הן מעיקות ומדכאות. אנשים מנסים לקלף קצת מן המילים והסיפורים ששולטים במחשבותינו, אם זה במדיטציה, סמים, או אחרת, ופשוט להתקיים, לשקוע בחוויה, בשקט, בעכשיו. בשנת 1996 עברה חוקרת המוח ג'יל טיילור שבץ מוחי. היא מתארת שאיבדה בהדרגה את היכולת המילולית שלה, העיבוד הטורי וההגדרה העצמית שלה שהפרידה אותה מכל דבר אחר. חוויה שהיא מתארת כקסומה.


כוחו העצום של סיפור


יובל נח הררי טוען שמעבר להעברת מידע מדויק יותר, ורכלנות, ישנה יכולת עוצמתית אולטימטיבית שהביאה מילוליות, אותה יכולת שהפעלתי בגיל 5 מול אבא - היכולת להמציא סיפורים על דברים שאינם קיימים. כפי שרמזתי, החשיבות אדירה הרבה יותר מבידור ואמונות תפלות. סיפורים ניתן לשתף, וכאשר הם מתפשטים הם לפתע יכולים לגרור שיתוף פעולה מתמיד לא של עשרות, אלא מאות, אלפי, מליוני ומליארדי בני אדם.

דובר מילים יכול לעשות הרבה יותר מלהתריע במדויק לגבי האריה, הוא יכול להגיד: "האריה הוא הרוח השומרת על שבטנו". זוהי תחילתה של דתות, אך סיפורים פיקטיביים הם תמונה רחבה הרבה יותר: לאומים, מדינות, משפט וצדק, כלכלה וכסף, חברות בעירבון מוגבל, זכויות אדם, שיטות ממשל, הם אינם קיימים במציאות, אלא הם כולם סיפורים הקיימים בדמיונם המשותף של בני האדם.
שני גרמנים שמעולם לא נפגשו יכולים לשתף פעולה כי שניהם מאמינים בסיפור על הלאום הגרמני. שני עובדי חברת מיקרוסופט שמעולם לא נפגשו יכולים לשתף פעולה כי שניהם מאמינים בסיפור על חברת מייקרוסופט, על כלכלה קפיטליסטית ועל הדולר. הררי מתאר בצורה יפהפייה כיצד ארמני פיג'ו יצר את חברת המכוניות המצליחה בטקס כישופים בלשכת עורכי דין, על ידי יצירת אגדה שנכתבה במסמך משפטי ונחתמה.
כל הדברים האלה הינם סיפורים בלבד, שמקבלים את כוחם מאמונה קולקטיבית של אנשים בהם, מאנשים שמגלמים אותם, וחיים אותם.

האפקטיביות של הסיפורים המשותפים נחה על כך שלא נכיר בכך שהם מדומיינים. אנו לומדים אותם מרגע שאנו נולדים. הם מוזכרים לנו בכל רגע, במשלים, בחינוך ובערכים הנכספים. הם מלמדים אותנו כיצד לראות את העולם, כיצד לחיות, כיצד להתנהג, מה לרצות, לאן לשאוף, מה טוב, מה רע, מה לאהוב, מה לשנוא. הסיפורים האלה אינם רק מסופרים לנו שוב ושוב מילולית, הם משוקפים לנו מכל מנגנון, חפץ ותהליך שמרכיב את חיינו. הם מעוגנים היטב במציאות החומרית היומיומית. הררי מציין כיצד הקרקע, בעלי החיים, הצמחים, החיידקים, הגוף האנושי, הטכנולוגיה - כולם מעוצבים כדי שיתאימו לסדר מדומיין נוכחי ומסוים, יותר מכל סדר אלטרנטיבי. ככל שעובר הזמן, נהיה יותר ויותר קשה לדמיין את קיומם ואפשרותם של סדרים אחרים.
המצאת המכונית בארה"ב לא התחילה משום כורח, היא היתה פועלו של סיפור האינדיווידואליזם האמריקני. היא בהדרגה שינתה את תרבות המגורים, את מבנה המשק ואת פני הקרקע עם מליוני קילומטרים של דרכים סלולות. אנשים לא רק התרגלו אל תנאים אלה, הם הפכו אותם לכורח. אדם שחי בכפר, אבל קונה את מצרכיו בעיר, לא מסוגל לדמיין שום סדר שאינו כולל מכוניות ואספלט בכל מקום.
הסיפורים המשותפים אחראיים לכל חלק בתרבותנו.

דוקינס מכנה את יחידות המידע התרבותי כ"ממים",  על בסיס המילה "גנים", וטוען בכך שהם לקחו את מקומם של הגנים בתור יחידות השכפול וההפצה העוצמתיות ביותר. גם הררי וגם דוקינס למעשה טוענים בפשטות: סיפורים הם הדבר בו אנחנו נבדלים משאר בעלי החיים, הם הנקודה המכרעת. לפני אותה נקודה, שינויי התנהגות היו נדירים ואיטיים והוכתבו בעיקר על ידי שינוי דנ"א ושינוי סביבתי. לאחר אותה נקודה, הגיעה תרבות. השלב שבו עברנו לשינויים חברתיים והתנהגותיים בקצב מסחרר על פי אמונות בסיפורים משותפים.

הסופר דניאל קווין מתאר תרבות בתור קבוצת אנשים שמגלמים יחדיו סיפור. את הסיפור שמגלמת התרבות שלנו הוא מנסח כך: "העולם נברא עבור האדם כדי שיכבוש אותו וישלוט בו; ותחת שלטונו של האדם, העולם היה יכול להפוך לגן-עדן אלמלא לעובדה שהאדם פגום בצורה בסיסית ובלתי ניתנת לגאולה."
על סיפור זה הוא מגיב בספרו "ישמעאל":
"אין שום פגם בסיסי בבני אדם. בהינתן סיפור לגלם ששם אותם בהתאמה לעולם, הם יחיו בהתאמה לעולם. אבל בהינתן סיפור ששם אותם כנגד העולם, כפי שעושה סיפורכם, הם יחיו כנגד העולם. בהינתן סיפור לגלם שבו הם אדוני העולם, הם ינהגו כאדוני העולם. ובהינתן סיפור שבו העולם הוא יריב שיש לכבשו, הם יכבשו אותו כיריב, ויום אחד, באופן בלתי נמנע, היריב ישכב מדמם למוות לרגליהם, כפי שהעולם שוכב כעת."
ללא ההבנה הזו, שאנו מגלמים סיפורים, אנחנו נשארים חסרי אונים. אנחנו נותרים למשוך בכתפיים ולהגיד "אין מה לעשות, ככה החיים" ו"זה הטבע האנושי" ורק אם אולי נקווה ממש חזק נהפוך נחמדים יותר, אוהבים יותר, עדינים יותר.
עם ההבנה הזו, שאנו מגלמים סיפורים, אנחנו יכולים לבחור את סיפורנו.
במקום סיפור שבו העולם שייך לנו, מציע קווין את הסיפור העתיק בו אנחנו שייכים לעולם, ובמקום סיפור שמציב לנו ייעוד ברור של שליטה אולטימטיבית, הוא מציע להימצא בסיפור חלופי, פשוט, שבו: אין דרך אחת נכונה לאנשים לחיות.


משחק של ברירה


סיפורנו מסתכם בתבנית.
תבנית היא הדוגמה או המופע, על פיה נוצרים כל שאר המופעים הבאים.
גם פה, העניין האמיתי מתחיל כאשר התבנית נשברת.
לדוגמה: האדם שגדל ביער כשימפנזה לומד נימוסי שולחן בעיר.
האדם חי בתבנית של חיי-יער, ועבר לתבנית של חיי-עיר. התבנית בה אנו מתקיימים היא למעשה סך התנאים בהם אנחנו חיים. היא אותם מנגנונים, חפצים ותהליכים שמבטאים את הסיפור שלנו, שמעגנים אותו במציאות החומרית היומיומית. הסיבה שאני קורא לתנאים בהם אנו חיים "תבנית" היא שאנחנו, מה שיוצא מאיתנו, והסיפורים היומיומיים שלנו נוצרים בדמותה. נקבעים על ידיה. נשפכים אליה ומקבלים את צורתה.  ללא שינוי התבנית, הצורה עתידה להישאר זהה. אנחנו יכולים לצפות לחוות את אותו סוג של סיפור, יום אחר יום אחר יום.

כאשר בוחנים כיצד אדם מעוצב על ידי הסביבה שלו, ישנה נטייה לראות בן אדם בתור גוש שיש, שמילדותו סותת מהשפעות הסביבה שלו, והם הפכו אותו למי שהוא היום. פחות רואים את הסביבה העכשווית שלו, ומה היא מוציאה ממנו באותם רגעים. ניתן לשים אדם בתבנית A, ולראות כיצד יוצאים ממנו רק עצבנות וחשש, לשים אותו למחרת בתבנית B, ולראות כיצד יוצאים ממנו שלווה ונחת, אז להחזיר אותו יום לאחר מכן לתבנית A, ובכך לראות שהעצבנות והחשש חוזרים. אנחנו לא גוש שיש מוגמר ונוקשה, אנחנו מקבלים את צורתה של התבנית. אנחנו הרבה יותר כמו בלילת-פנקייקים.

ב1971 התרחש "ניסוי בית הסוהר" באוניברסיטת סטנפורד. 24 סטודנטים חולקו באקראי לתפקידי אסירים וסוהרים ואכלסו בית סוהר מאולתר במרתפי בניין הפסיכולוגיה לשבועיים. לאחר שישה ימים הניסוי בוטל.
הסטודנטים שנכנסו לתוך תבנית שבה הם גרים בתוך תא סגור, עם מספר מזהה שהחליף את שמם, ושרשרת תמידית קשורה על רגלם, התחילו לגלם סיפור שבו הם נחותים, נשלטים וחסרי חשיבות. מה שיצא מהם זה חוסר אונים, טירוף ודיכאון.
הסטודנטים שנכנסו לתוך תבנית שבה הם מחזיקי המפתחות, האלות, המדים, משקפי שמש שהסתירו את עיניהם, וייעודם הוא "סוהר", התחילו לגלם סיפור שבו הם שולטים בבני אדם אחרים. מה שיצא מהם זה כוחניות, סדיזם ודיכוי כלפי הסטודנטים האסירים.
הסטודנטים אימצו את הדמויות שציפו מהם להיות.
כאשר התעללויות דומות נחשפו בבתי כלא צבאיים של ארה"ב, הגיב מנהל הניסוי: "כאשר אנחנו רואים אנשים עושים דברים רעים אנחנו מניחים שהם אנשים רעים מלכתחילה. אבל מה שאנו יודעים במחקר שלנו זה שישנו סט של משתנים חברתיים ופסיכולוגיים, שיכול לגרום לאנשים רגילים לעשות דברים שהם לעולם לא היו מדמיינים את עצמם עושים".

כאשר משחקים בתבנית, התוצאות לא תמיד ברורות מראש. ב1999 בנה המליונר ג'וש האריס פרויקט שבחזונו גילם את עתיד האינטרנט והעולם הטכנולוגי. הוא הקים בונקר בן 6 קומות, והכניס בו מעל ל100 אנשים. מצד אחד הם קיבלו חופש מוחלט: היה חדר אוכל שהגיש להם אוכל, מקדש להתפלל בו, בר קורנפלקס, אלכוהול, סמים, מטווח יריות עם אקדחים ורובים, וכל מה שרצו הוגש להם ללא מאמץ. מצד שני, הם לא יכלו לצאת, והיו חייבים לוותר על כל פיסת פרטיות. היו שאלונים חודרניים, חדר תחקירים פאשיסטי, מצלמות בכל פינה, מקלחות ושירותים חשופים, שינה בתאים פתוחים, ומסך בכל תא שאפשר לצפות בתאים האחרים. במשך חודש הם חשו באנרגיה האנושית מתהפכת, מוציאה מאנשים צדדים שלא היו בהם בתחילת הניסוי.

באוגוסט 2013 חשתי שאני עצבני ולחוץ מדי ביומיום. לקחתי על עצמי ניסוי חדש: "חודש רגוע".  בחודש זה החלטתי לשמור את עצמי בכח מעצבנות ומלחץ. ציירתי על כף ידי סימון שיזכיר לי כל פעם שאראה אותו שעליי לשמור על קור רוח ושלווה. כל פעם שמצאתי את עצמי ממהר בחוסר סבלנות הייתי צריך לעצור, לנשום עמוק וללכת בנחת. הרי ממה כבר יש להתעצבן? אני מבין שרוב הדרמות אינן שוות את זה. וממה יש להילחץ?? תלונה בצבא לדוגמה? הרי כשאני מסתכל על "התמונה הגדולה": היקום אינסופי, אני קיים פה לתקופה של מצמוץ קטן. מתוך כל חיי הנדירים האלה, ישנו את האירוע המזערי הזה שלא ישנה בהם דבר, יעבור ויישכח, ועליו אני נלחץ ומתענה?! אני מבין שזה טיפשי.
אבל החודש נמרח והתבלבל, לא הרגיש כלל כמו ניסוי, וסך הכל כשל. הסיבה היתה שלא שיניתי דבר בתנאים בהם חייתי, לא שיניתי את התבנית. ישנו קושי אדיר בלהכיל על עצמי פשוט-כך סיפור חדש שבו אני אדם רגוע. התנאים בהם אני חי מותאמים לסיפור אחר, ועלי לשנות אותם כדי לגלות כיצד אני מגיע אל הסיפור החדש. התברר לי שעצם זה שאני מבין סיפור, לא אומר שאני חי אותו.

הניסויים שאני מבצע התחילו כרצון פשוט לחוות דברים חדשים, אבל העניין העיקרי הפך במהרה להיות שינוי של התבנית. אני מודד תבנית אחרת, מעקם קצת את הקיימת, שובר קצת או הרבה את התנאים המוכרים. מה שמעניין אותי זה לא רק לחוות דבר שונה, אלא לחוות את עצמי באופן שונה. אני יכול להעיד, ללא שום ספק, שזה הפן המרתק ביותר בכל התנסות שאני לוקח על עצמי. אני רוצה לגלות מה יוצא ממני, ובאיזה תנאים יוצאים ממני הדברים שאני הכי מאחל להם. כיצד אני יותר פתוח וכנה, יותר רגוע וחסר דאגות, חש יותר שייך, מוערך ונאהב?

אני מעריך "ניסיון חיים", אך הוא מוגבל אם הוא כולו מרוכז בצורת חיים אחת. אולי ההנחה המוטעית ביותר שניתן להניח, היא שצורת החיים הזו היא המציאות, שהתרבות שלנו היא המין האנושי כולו, שאין ברירה וככה דברים עובדים. כשאנחנו מפקפקים בהנחה הזו ניתן לגלות דברים מדהימים.
ייתכן שנגלה שהערכים שלנו משתנים. פרטיות יכולה להיות בתבנית אחת ערך קדוש, בסכנת חילול, ולפתע חסרת כל חשיבות בתבנית אחרת. ערך של עבודה קשה והישגיות יכול להיות חשוב מאוד בתבנית אחת, ואנטי פרודקטיבי בתבנית שונה. בתבנית אחת אי אפשר לשרוד ללא תכנון לטווח ארוך, בתבנית אחרת זה פועלו של משוגע. הסתרה ושקרים יכולים להיות כמעט הכרחיים באחת, ולפתע לא באחרת. כל אינסוף החפצים שלנו יכולים להיות יקרי ערך, ואז פתאום עצמים חונקים חסרי שימוש.
ייתכן שנגלה שההגדרות שלנו משתנות. מה שמוסרי בעינינו מתחלף, מה שמגעיל עבורנו כבר לא, מה שמדאיג כבר אינו, מה שמכעיס לא מזיז, הילד המשתולל לפתע נהיה שקט, או לפתע לא יכול לעשות נזק כשאין מה לשבור, או אם הוא מתלכלך זה כבר לא אסון. ייתכן ונגלה שזו לא עובדה שתינוקות חייבים לבכות, שזו לא עובדה שבושה גופנית היא דבר נחוץ, שזו לא עובדה שאנחנו חסרי אונים אל מול קנאה. ייתכן שנגלה שרעב אינו בהכרח עינוי, ששעמום לא חייב להיות סבל (ואם זו כן הגדרתו, אז שעמום לא חייב להיות קיים), שמה שהיה בלתי נסבל יכול להיות אפילו מהנה.  ייתכן שנגלה שמה שאנחנו רוצים אינו בהכרח מה שאנחנו צריכים.

זהו לא סיפור על השגת עולם אוטופי. זו לא פקיחת עיניים מתוך כל הסיפורים אל המציאות האולטימטיבית. זו לא תגלית של מה טוב לכולם.
אין עולם אוטופי, אין מציאות אולטימטיבית, אין דרך אחת נכונה לאנשים לחיות.
זה סיפור בעל סוף פתוח. נתון לפרשנות, נתון לבחירה.
זה, אם כבר, פשוט משחק. אחד שפתוח לכולם, לרוב מרתק, תמיד מעניין.
איזה סיפור אעז לדמיין? איך אעז לדמיין את עצמי?
כל זמן הוא זמן טוב לשחק. לשנות את התבנית. לאט ובטוח, להגיע אל סיפור חדש.


7 תגובות:

  1. אני ממליץ בחום על כל ההרצאות, הספרים והסרטים הנפלאים שהוזכרו במאמר:
    1. הספר "הגן האנוכי" מאת ריצ'רד דוקינס
    2. הספר "קיצור תולדות האנושות" מאת יובל נח הררי
    3. הרצאה של דניאל כהנמן: The riddle of experience vs. memory
    4. הסרט "הטבע האנושי" שנכתב על ידי צ'ארלי קאופמן
    5. הרצאה של ג'יל טיילור על אירוע השבץ שחוותה: A stroke of insight (חייב להגיד ששקלתי אם להכניס את ההרצאה הזו, מאחר שהיא כוללת מידע מדעי כוזב, שיכול לערער גם על שאר הטענות שלה. אני אם כך ממליץ על הסיפור הרגשי בלבד, אותו היא מספרת היטב).
    6. ספריו של דניאל קווין:
    - ישמעאל (יש עוד שני ספרי ההמשך)
    - מעבר לציויליזציה
    7. הסרט הדוקומנטרי של אונדי טימונר על ניסוייו של ג'וש האריס: We live in public
    8. ניסוי בית הסוהר בסטנפורד (קיימים גם סרטונים ביוטיוב).

    השבמחק
    תשובות
    1. זה מעניין מאוד :)
      תביא לי בהזדמנות איזה ספר מרשימה אם יש לך

      אתה צודק שהנראטיבים מאוד משפיעים ובעצם מגדירים אותנו. להתחיל מילד שדרך הסיפורים על הוריו ועל משפחתו בעצם לומד מי הוא. ואז תבנית זה, כמו שהבנתי, אוסף הסיפורים שאתה יודע ומזדהה איתם ועוד המצב הפיזי שאתה נמצא בו.

      אבל רציתי לכתוב לגבי התגובות שלך לפי סיטואציה, כמו בניסוי בית הסוהר. קראתי איפושהו על תיאוריה של multi personal
      ונורא התחברתי. לפיה בכל אדם יש יותר מאישיות אחת, כל אחת אולי עם נראטיב פנימי משלה, ועל פי התנאים החיצונים והלחצים שמופעלים עליו אחת האישיוות נבלטת ונעשית דומיננטית. כך אני מרגיש שאני מתהנג ומשדר שונה לפי התנאים סביבי, יש לי אפילו מטרות חיים שונות כאילו יש בתוכי כמה אנשים שכמהים לדברים שונים.

      ואם נחזור לסיפורים, אנחנו כן בוחרים את הנראטיבים שלנו. גם אם לא את הבסיסיים ביותר. כך אנשים מתחלקים לימין ושמאל, חילוניות ודת. או בבחירה גורלית יותר מישהו יתמוך בנאצים, ישתוק, או יתנגד.

      המסכנה מכל זה היא להיות מפוכח יותר, אני מבין

      מחק
    2. זו הסתכלות מעניינת, ריבוי האישיות..
      זה בהחלט מתאר את הכוונה שאנחנו לא מוחלטים, אלא מורכבים מהרבה סיפורים ודרכים בהם אנחנו יכולים להתנהג, והתנאים בהם אנחנו חיים משפיעים המון על מה מסוגל לצאת מאיתנו. זו תובנה שבדיוק ראיתי גם בהרצאה מאוד מעניינת על אומנות, כיצד תנאי השוק בהם מייצרים תוכניות טלוויזיה ומשחקי מחשב משפיעים לחלוטין על איזה סוג של תוכניות ומשחקים ניתן לייצר - לדוג' - בעידן הטלוויזיה הישן הדרישה מתוכנית טלוויזיה היתה שניתן יהיה למכור אותה לתחנות מקומיות עבור הקרנות של שידורים חוזרים. מה שזה גרר זה שהתוכניות היו עם דרמה מזויפת שעד סוף הפרק היתה חייבת לפתור הכל ולהחזיר הכל לקדמותו, כדי שאנשים לא ילכו לאיבוד או יתבלבלו בין המצב בעונה הנוכחית לפרקים שבשידור חוזר. התובנה היתה:
      The container determines what can be contained.
      ואני חושב שזה נכון גם לבני אדם בתוך תרבות.

      מחק
  2. מעולם לא הסתכלתי על זה ככה,תודה.

    השבמחק
  3. ואוו אתה כותב מדהים.
    אני תקוע עם המחשבות האלו בראש שלי המון זמן ומתלבט איך אפשר לתקשר את כל זה למישהו אחר - עשית עבודה למופת, סחטיין :)

    השבמחק
    תשובות
    1. אמיר, תודה שאמרת לי :} משמח אותי לשמוע.

      מחק

אשמח תמיד לקרוא דיעות, שאלות וכל דבר שברצונכם לשתף.
- תגובה בעזרת חשבון גוגל נותנת לכם אפשרות לקבל מייל כאשר מגיבים לכם חזרה.
- כדי להגיב כאורח, בחרו באפשרות: "שם/כתובת אתר" והזינו את שמכם. תמיד עדיף מתגובה אנונימית :)