חודש yes-man

יום שישי. חבר מתל אביב מזמין אותי לבוא איתו להופעה.
הוא ממש רוצה שנלך, זה באמת נראה מעניין ובינתיים נראה שהאלטרנטיבה שלי היא להישאר בבית במושב כל היום.
אבל האוטובוסים לתל אביב מפסיקים בעוד שעה וחצי. זה כל הזמן שיש לי כדי להחליט אם ללכת, להתקלח ולהתארגן, לתפוס טרמפ עד הכביש הראשי, ולקחת משם אוטובוס יקרני, שהוא רק מקדמה על המחיר של ההופעה, הבירות והאוכל. ואני חייל, אין לי כסף! אני יכול לצאת במדים – זה יחסוך לי את הכסף על האוטובוס, אבל אז אני צריך להוריד אותם ולהסתובב איתם בתיק כל הלילה. אני אצטרך לרקוד עם התיק או למצוא לו מקום מפוקפק בצד. למרות שאני לא יודע אם אני רוצה לרקוד בכלל, או אם ההופעה הזו באמת מעניינת אותי. סך הכל, הבילוי הזה יכול להיות ממש מעפן, או "בסדר" אבל עדיין לא שווה את הטרחה ואת הכסף, וזה בלי לחשוב בכלל על זה שאין לי איך לחזור.

סך הכל אני חושב על עצמי בתור מישהו די זורם, אבל לפעמים נמצאת בי מן הרגשה כל כך עמוקה של עצלות וחשש. הרגשה שעדיף לי להישאר איפה שאני, איפה שנח וחסר מאמצים. לא להסתכן בחוויה גרועה. לא להסתכן במאמצים אקטיביים מתישים שלא ישתלמו ויאכזבו. שכל מה שאעשה יהיה בשביל כיף, ובסוף לא יהיה כיף. אז בשביל מה?
אולי ישנה הבטחה עמומה למשהו טוב אי-שם בחוץ. אולי שווה לבדוק. אבל בוודאי לא הפעם. רק לא עכשיו.

החבר מחה על הסירוב שלי ודרש שאבוא.
לא היום... אמרתי לו בהתנצלות. ביום מן הימים אעשה חודש בתור yes-man, אגיד כן לכל הצעה, ואז תוכל להזמין אותי לכל מקום בעולם. אבל לא היום.

הרעיון ריחף במוח שלי חודשים ספורים אחרי, בתור משהו שיהיה נחמד לעשות בזמן מעורפל כלשהו בעתיד, רק כמובן לא עכשיו.
עד שיום אחד שאלתי את עצמי: "מחר מתחיל חודש חדש... מה אם אהיה יס-מן?"
לפתע זה לקח רק דחיפה קטנה, והתחלתי כבר באותו רגע.
אמרתי כן.


דת ה"כן"


באפריל 2013 עשיתי 30 יום בתור יס-מן.
יס-מן הוא כינוי לאנשים שמאשרים כל דבר שאחרים אומרים. בדרך כלל השימוש הוא שלילי, עבור אנשים חסרי עמוד שדרה שרק מנסים לרצות בעלי סמכות מעליהם. הוא קיבל משמעות יותר חיובית לאחר ניסוי המתואר בספר מאת דני וואלאס, שהוביל גם לקומדיה הוליוודית. עכשיו הגיע תורי.

שינוי התבנית נראה לי מאוד פשוט בהתחלה: להגיד כן לכל הצעה שאני מקבל. בהמשך קלטתי שהחוק הזה אבסולוטי מדי לחיים אמיתיים שאינם בקומדיה של ג'ים קארי. בוודאי לא אוכל להגיד כן לכל הצעה שבעולם?! מצאתי את עצמי מנסה להכיל על חיי חוק כל כך טוטאלי, ממש דתי, שדרש ממני לשים אמון מוחלט ב"כן". זה במהרה מתנגש עם מורכבות החיים, מה שאילץ אותי להיכנס לפלפולים פילוסופיים ופרשנויות של מה נחשב ומה לא, מה מותר ומה אסור:

האם אני מוכן לפגוע באנשים אחרים בעקבות הניסוי? האם אני מוכן לפגוע בעצמי? האם אני מוכן לבזבז את כל הכסף שלי? האם אני מוכן לעשות קעקוע? האם אני מחויב להצעה שאני מסכים לה במהלך החודש אבל מתממשת רק אחרי שהוא נגמר? האם "רוצה לאכול חביתה?" היא בקשה לדיעה או הצעה שדורשת תשובה חיובית? האם השאלה "אתה חושב שתוכל לעשות זאת תוך שבוע?" היא שוות ערך להצעה "תוכל לעשות זאת תוך שבוע?"? האם אני לא מחויב לשיקול דעת בהחלטות שאני מחליט בצבא, ולכן זה בעייתי לזרום שם עם כל הצעה? האם כל שאלה סקרנית למעשה מציעה לי לענות בכנות, ולכן אני גם אהיה חייב להגיד רק את האמת? (שזו בכלל קומדיה אחרת של ג'ים קארי). מה לגבי הצעות מתנגשות? האם אני הולך עם הראשונה, האחרונה או שאני חופשי לבחור? האם אני יכול לקבל הצעה שאומרת לי לסרב למשהו? מה אם ההצעה כתובה בעיתון או בהודעת ספאם? מה אם ההצעה נאמרת לחלוטין כבדיחה ואין שום כוונה אמיתית שאבצע אותה? האם ישנן הצעות שקיימות מראש, כמו "להגיע לצבא בזמן", שיתנגשו עם הצעות שדורשות ממני לאחר? מה לגבי לעבור על החוק? מה לגבי פגיעה עמוקה בכבוד שלי?

זה רק ממשיך וממשיך. גם כאשר הבנתי שאני אהיה מוכן לעשות קעקוע, הבנתי שהגבול מיד מגיע בצורת קעקוע של בולבול על הפנים. או, עכשיו כשאני חושב על זה, גם קעקוע כלשהו על הפנים וקעקוע של בולבול במקום כלשהו בגוף. אז מגיעות השאלות על השאלות. אם אני בורר מה נח לי לקיים ומה לא, ונשאר רק בתוך תחום הנוחות שאני מחליט עליו מראש, האם אני לא מפספס את הפואנטה? ואם אני משאיר גבולות מטושטשים, מה מונע ממני ברגע האמת להחליט "זה שייך לדברים שאני לא מוכן לעשות"?

דת הכן אינה פשוטה. לאחר העלאת השאלות הפילוסופיות הגעתי לתשובות בצורתם של פסקי הלכה ותיקונים לחוק המקור. להלן מעט כאלה מתוך זרם-החןצבי:
* אני לא מוכן לפגוע בצורה ישירה באנשים אחרים, או בעצמי בצורה בלתי הפיכה.
* כאשר נגמר החודש, נשבר הכישוף. אני לא מחויב יותר לדבר.
* כאשר מגיעה הצעה שמתנגשת עם הצעה קודמת שהסכמתי לה, אני אגיד "כן, אבל - ", זוהי רמאות מתוך חוסר ברירה.
* הכוונה היא לענות בחיוב להצעות אמיתיות שמכוונות אליי, לא לשאלות, לא לספאם, לא לבדיחות.
* לא אגלה לאנשים שאני בחודש יס-מן.

אני חושב שתמיד יהיה ערפול מסוים, ואין ספק שהייתי יכול ללכת עם זה הרבה יותר רחוק - להיות יס-מן יותר הדוק ואף פנאטי - אבל בסופו של דבר צריך פשוט לקום, וללכת עם משהו.


הדבר הכי מטורף שעשיתי


השאלה הראשונה שתמיד מגיעה היא: אז מה הדבר הכי מטורף שיצא לך לעשות??
האם מצאתי את עצמי בטיסת הליקופטר לניו-גינאה, או הצטרפתי לכת שטן? אולי סחבתי קניות של זקנה בודדה והיא החליטה להכניס אותי לירושה שלה?
לא.
חודש ממוצע שכולל צבא, משפחה וחברים לא הפגיש אותי עם הצעות כאלו. אם אני צריך למצוא תשובה אז היא: הלכתי על גחלים.
הציעו לי ללכת על כמטר וחצי של גחלים בוערים ממדורת ל"ג בעומר בחוף. אחרי שהחברים שניסו להגן עלי מעצמי התפזרו, הלכתי על הגחלים. אני משער שהם היו כבר רחוקים מלבעור במקסימום, ומישהי פיזרה עליהם חול לאורך רוב הצד הימני. לכן, רגל ימין התאוששה במהרה ורגל שמאל נשארה כשעה עם תחושת בערה חזקה. סך הכל זה היה סבבה.

אבל אני רוצה לטעון שזה לא מה שמעניין. השאלה של "מה הדבר הכי מטורף" היא שטחית, כי היא מחפשת אקשן שהכי מרגש לדמיין, וזונחת דרמה משמעותית הרבה יותר.
גחלים הם רק גחלים, וכפות רגליים הן רק כפות רגליים. לעומת זאת, עם המשפחה שלי היחסים מורכבים. לא הייתי נלהב לבלות עם אמא שלי שעות ארוכות, לא הרגשתי נוחות או קרבה עם המשפחה המורחבת, ואירועים משפחתיים הרגישו לי מביכים ומעיקים. במובן הזה, להגיד כן לנסיעה עם אמא לחתונה של קרובי משפחה היא מטורפת בהרבה מאשר להגיד כן להליכה על גחלים. לעשות משהו יומיומי שאני שונא זה משמעותי יותר מלעשות משהו משוגע שאשמח להשוויץ בו. יותר מכך, אני רוצה להסביר לכם שהתחושות, ההבדלים הקטנים באיך שחוויתי את חיי, שנוצרו מהסכמה להצעות האלו, הם מעניינים יותר מכל כת שטן או טיסת הליקופטר.


אני החלטי


כל יום בחיי אינספור בקשות והצעות מציפות אותי מכל כיוון ואני אפילו לא שם לב אליהן. בחודש יס-מן נהייתי מודע לחלוטין לכל אחת. תשומת הלב שלי התעוררה לכל אינטראקציה אנושית של הצעה ותגובה.

שמתי לב שמרבית ההצעות הן חסרות ביטחון.
"רוצה אולי לעשות איזה משהו ביחד, אם בא לך? להיפגש או משהו כזה?"
זו דרך מסורבלת להגיד "אני רוצה להיות איתך". אבל מה אם הוא לא רוצה להיות איתי? מה אם לא יהיה לנו מה לעשות? מה אם מה שהצעתי לא יהיה כיף?
שמתי לב שהאנשים המציעים בעצמם לא בטוחים אם הם רוצים את מה שהם מציעים. במשך חודש שלם קיבלתי הצעות מהוססות, שנפלו והתבטלו. ביטלו הצעה לעבוד על סטארטאפ, ביטלו יציאה למועדון גייז, ביטלו סרטים, ארוחות ופעילויות נוספות. מצאתי את עצמי בפוזיציה המוזרה שבה אני יותר מחויב להצעות מאשר האנשים שהציעו אותם.

שמתי לב שמרבית התגובות הן חסרות ביטחון.
בכל חודש אחר, זה לא משנה אם אני מעוניין לחלוטין בהצעה או לא, התגובה שלי כנראה תתחיל בסדרת שאלות שמטרתן לוודא בדיוק האם הדבר מתאים לי. כל שאלה שקולה להצבת תנאי להסכמה שלי.
לאחר מכן, תשובה שלילית יכולה להיראות כך:
"מממ.... אולי... אבל לא נראה לי. כנראה שלא, לא כל כך בא לי.. אני לא מת על הדברים האלה."
לעומת זאת, תשובה חיובית יכולה להיראות כך:
"מממ.... אולי ... נראה לי שכן. כאילו, אני אבדוק שאני יכול, אבל יש מצב, למה לא... רוב הסיכויים שכן."
כל המילים האלה הן דאגות. הן היסוסים. הן קישוטים מיותרים. גם אם אני בטוח רוצה משהו, אני אשאיר לעצמי מן ספק... מן ספק שיש לי משהו אחר שקבעתי ואני לא זוכר, מן ספק שמשהו ישתבש ואני אצטרך לאכזב את הבנאדם, ומן ספק שמשהו שאני אוהב הרבה יותר יצוץ בהמשך הדרך, אז למה להתחייב.

יכולתי להיות יס-מן ועדיין להגיב להצעות בסדרת השאלות הרגילה, ובסוף לפסוק "אממ.. אוקיי". אך התחוור לי שאם אני כבר הולך להגיד כן, למה לא ללכת עם זה עד הסוף? למה לא להחליף כל מלמול ב"כן, נשמע מעולה!" או "כן, אני אשמח!"?
חשבתי על כל ההצעות חסרות הביטחון שהתבטלו במהלך החודש ולא יכולתי לתהות - עד כמה יותר הצעות היו מתבטלות אם הייתי בעצמי עונה בהיסוס וחוסר חשק?
שמחתי על כך שהוצאתי את עצמי מהמעגל המזין את עצמו של הססנות, דאגות וחוסר זרימה.
ה"כן!" שלי החודש היה הרבה יותר מיידי, מחויך ונקי מהיסוסים מכל "כן" רגיל שאני אומר. הוא היה חסר שאלות וחסר תנאים. הוא היה תמצית ההחלטיות, ומלא ביטחון. הוא היה עוצמתי. הוא הדליק את פניהם של המציעים באנרגיה מיידית - "באמת??"
הפער בינו לבין הסכמה רגילה הוא כה עצום, שהרגשתי כאילו מעולם לא באמת אמרתי כן.


אני נחמד


למרות שהחודש היה מלא בהצעות בילויים ופעילויות, מרבית ההצעות היו למעשה בקשות קטנות לעזרה ולאירוח חברה. ביום השני, לדוגמה, אמא מבקשת שאתלה כביסה, חבר מבקש שאלך איתו לארוחת הערב בבסיס, עוד חבר שאתלווה אליו ללא סיבה לקומה אחרת בבניין, חבר נוסף שאלך למלא איתו מים, עוד חבר שאבוא לקנות איתו ספה ולסחוב אותה, עוד חבר להחליף אותו לזמן לא ידוע בהשגחה על משהו, ידידה שאצא איתה לריצה וחבר חולה ביקש שאכין לו מרק.
הבקשות האלה קטנות, ועל רובן הייתי אומר כן ממילא. בכל זאת, המוכנות המלאה והמיידית להענות לכל בקשה הפכה אותי נחמד יותר. הכביסה נתלתה, לידידה היה מישהו לרוץ איתו, שאר החברים גם קיבלו בן לוויה, למשגיח הוקל שמישהו הסכים להחליף אותו והחבר החולה הסביר לי שהוא לא היה רציני בהצעה שלו, אבל שזה נגע לליבו שאני באמת מוכן להכין לו מרק.

האם באמת הייתי נחמד יותר, גם אם היה זה תוצאה של חוק?
הרגשתי שכן. כי למרות הכל זה לא הרגיש לי מאולץ. ראיתי ערך אמיתי בלעזור לכל אחד מחבריי ומשפחתי ושמחתי להגיד כן. הרגשתי שאני מפיץ חיוביות. תמיד הייתי רוצה לעזור לאנשים סביבי ולשמח אותם, פשוט לפעמים אני עצלן ולפעמים אני חושש ולפעמים אני לא עירני מספיק לכמה נתינת עזרה היא משמחת. במובן הזה, "כן" הרגיש פשוט כמו בעיטה נחוצה בתחת.

אולי באמת, לתקופה של חודש, הייתי אדם טוב יותר. מכל האנשים שאלתי את עצמי איך אמא לא שמה לב שאני עוזר יותר בבית וממלא יותר בקפידה אחר בקשותיה. גם פה הודיתי ל"כן", שהצליח לגרום לי להוציא את הראש שלי מהתחת ולהיות בן קצת יותר טוב.


אני פראייר


הבקשות וההצעות לא הפסיקו להגיע. אני הולך לקניות ומפנה גזם, אני יוצא לכל סוג של בילוי כל פעם שרוצים ממני, אני רואה סרטים וסדרות שאחרים רוצים, משחק מה שהם רוצים, אני מלווה אנשים לכל מקום שהם הולכים אליו, אני יוצא לריצות, אני לובש בבסיס כובע חג המולד ליום שלם, אני מצטרף לקבוצה בפייסבוק ועושה לייק למישהו שאני בקושי מכיר כי הוא ביקש ממני והוא ממש רוצה לזכות בתחרות... אני שותה כל אלכוהול שמציעים לי, אני מעשן נרגילה, אני מעשן סיגריה ואני שותה קוקטייל מגעיל שמורכב משאריות של משקאות ואוכל שנוצר בסוף המימונה.

אני עדיין מרגיש בסדר, לפעמים נלהב, לענות על רוב הבקשות. אבל זה מצטבר. בשלב מסוים אני עונה לבקשות של אמא ב"כן" חסר התלהבות ועוזר בחוסר חשק כבד. כולם רק מבקשים, כל הזמן, ויש גבול מסוים שמעבר לו פשוט הרגשתי פראייר.
ההרגשה היתה הכי ברורה בצבא.
יש בצבא כמות אדירה של שמירות, סינג'ורים ודברים שלאו דווקא נחוצים, אבל מישהו החליט שחייבים לעשות, אבל אף אחד לא מעוניין לעשות. אז הם נזרקים כגחל לוהט בין חיילים מתחמקים עד שהם נוחתים על חייל נחמד מדי או צעיר מדי או תמים מדי. במהרה לומדים שכדי לשרוד צריך ראש קטן, ולהיות יס-מן באווירה שכזו שקול להתאבדות.

לפחות אני לא שומר החודש.
אחראי השמירות הבטיח שלא אקבל שמירות החודש כי הוקפצתי לשמירות בחודש שעבר.
עד שיום אחד הוא ניגש אלי ואמר ששמירה לא צפויה נחתה ואין מי שיעשה אותה.
"תוכל לעשות אותה, חןצבי?"

אז אני שומר החודש.
בפעם אחרת אני אומר כן לפטרול. בפעם נוספת אני אומר כן לכוננות. אפילו כאשר שיבצו לי שמירת שבת בתחילת החודש הבא עם אנשים שממש התלהבתי לשמור איתם, מיד הגיע מישהו, שאל אם אני רוצה להחליף איתו שמירת שבת, והנה זה נלקח מהידיים שלי.
למעשה, אני כבר לא יכול להגן על דבר. אני לא יכול למנוע מאנשים לקחת ממני כל מה שחשוב לי. אני כבול.
היכולת שלי לבחור היא החופש הבסיסי ביותר שלי כבן אדם מודע. חופש אומר שאני לא מוכרח לעשות משהו, אלא שיש לי ברירה, יש לי שיקול דעת ורצון חופשי. אבל הנה אני מפסיק לחשוב עבור עצמי, ונסחף עיוור בזרם הרצונות של אחרים. מה טובה החלטיות אם היא לא שלי? האם זה לא מבטל את ההעדפות שלי? הרצונות שלי? האישיות שלי?? האם אני למעשה זורק את המחשבה העצמאית לפח, והופך למכונה אוטומטית?


אני חופשי


אחראי השמירות ניגש אלי. הוא מראש הבטיח לי שאני לא אשמור החודש, אבל הנה הוא בא, ואומר ששמירה לא צפויה נחתה ואין מי שיעשה אותה.
"תוכל לעשות אותה חןצבי?"

איך בדרך כלל הייתי מגיב לשאלה כזו?
זו שמירה. כל מהותי בתור חייל נועדה לשנוא אותה. הייתי מתרעם, הייתי מוחה - "הבטחת!!". הוא היה אומר שהוא מצטער אבל אין ברירה. הייתי אומר - "תן למישהו אחר!" והוא יגיד שאני הכי נמוך בניקוד השמירות. אני לא אבין איך זה אפשרי והוא יישב כדי להוכיח לי. אני אצביע בניצחון על אנשים בעלי ניקוד נמוך יותר, והוא יגיד לי שיש להם פטור. אני אתחיל לכעוס, אני אגיד לו שנמאס לי להידפק. אני אסתכל בלוח השנה שלי במחשב בתקווה למצוא תירוץ שבעקבותיו לא אוכל לשמור. בסוף, אחרי סדרה ארוכה ומתישה של תחנונים, ויכוחים ועצבים אני אסכים, ואני אעשה את זה בצורה הכי חסרת חשק, הכי מובסת, הכי נוטרת טינה והכי חמוצה שאני יכול - כדי שכולם ידעו שאני לא מרוצה מזה.
זה לא היה נגמר שם. הייתי הולך להחתים טופס נשק והייתי מקלל את השמירה הזו כל הדרך. כל עיכוב או תקלה בדרך היו גורמים לי לפצוח בתלונות. ביום השמירה הייתי חותם על נשק, ושם אפוד בעליית משמר בפרצוף מת, כאשר בתוכי: מה לעזאזל אני עושה בשמירה המזדיינת הזו?! מה אני עושה פה?? בכלל לא הייתי אמור לעשות אותה, איזה חרא -

ומה קרה במקום?
"כן." עניתי.
וזהו.
לא היססתי, לא שאלתי מה קרה, לא בדקתי בלוח שנה, לא שאלתי אפילו מתי השמירה! חוסר מאבק שכזה אינו דבר שאחראי שמירות אי פעם נתקל בו.
"תודה חןצבי," אמר האחראי, לקח את ידי, נישק אותה, והלך.
בצעדים קלילים עשיתי את דרכי להחתים טופס נשק.
ביום השמירה שמתי אפוד בחיוך.
זו היתה השמירה הקלה ביותר שאי פעם עשיתי.


על כל הצעה שאני מקבל, מכונת הסימולציות האימתנית שקוראים לה המח שלי נכנסת לפעולה, מתחילה לדחוס נתונים ולחשב כדאיות. זה יהיה שווה?? זה לא יהיה שווה?? מה עדיף?! כל הצעה מעוררת עץ מסתעף אינסופי של תוצאות אפשריות, שצריך להריץ ולהבין - האם סביר שתוצאה גרועה תגיע או תוצאה טובה? להישאר בבית? ללכת להופעה בתל אביב? לקחת תיק? לקחת מדים? להוציא כסף או לא?? מה אם לא יהיה כיף???
כל הסימולציות האלה הן נטל נפשי כביר.
לעומת כל זה, חוק פשוט אחד בא ואמר לי - זה לא משנה מה אתה הולך לסמלץ. זה לא משנה אם תחשב שעות את כל התוצאות, הסיכויים והסיכונים בצורה מדויקת. זה לא משנה לאיזה מסקנה וציפיות תגיע בסופן של התלבטויות והיסוסים מייגעים. אתה בכל מקרה הולך להגיד "כן".
אם כך, למה שאטרח? למה שאשקיע אפילו שניה בניסיון להבין מה כדאי ומה לא, אם זה ממילא לא ישפיע על מה שאעשה?
וככה, כל הסימולציות, ההתלבטויות והציפיות נזרקות מהחלון.

מה שנשאר זה שקט יפהפה.

זה חופש עצום.
חופש להגיד "כן" ולא לדאוג לגבי זה יותר. חופש לשחרר מהצורך לשלוט תמיד במה שהולך לקרות. חופש לקבל את כל מה שהולך לבוא. 
הרגשתי שנוחתת עלי מתנה אדירה של פרספקטיבה -
שהחיים שלי קלילים.
שהרוב זה שטויות, שחיי לא יהרסו על פי ההחלטות חסרות החשיבות שאני שובר עליהן את הראש כל יום, שאין לי סיבה להתרגש ולכעוס ולהתבאס על כל דבר קטן. זה היה מרטיט, כי מי לא היה רוצה להיות מסוגל לראות תמיד את התמונה הגדולה במקום לשקוע בקטנוניות של הפרטים הקטנים? תמיד חשבתי שזה נכון, תמיד יכולתי להגיד לעצמי את זה, אבל הנה הגעתי למצב שבו אני חווה את זה.
כשאמרתי "כן" לשמירה הייתי פתאום דמות שרוצה לשמור.
כשעשיתי את השמירה לא הרגשתי שאני שומר, הרגשתי שאני משחק ב"לשמור".
כל החיים לפתע נדמו פשוט כהצגה,
שכל מה שנדרש ממני
זה לזרום איתם.


Playing Along


אמא מתעקשת לקנות לי סנדלים. אני אף פעם לא נותן לה לקנות לי דברים, כי מה אני צריך דברים בכלל. אני נועל ממילא רק נעליים וכפכפים משומשים מחברים. אז סנדלים ב400 שקל? קיבלתי את ההרגשה הלוחצת הזו שזה הון תועפות, ואני צריך להגיד לא. אמרתי כן. אמא שמחה לקנות לי אותם והם שירתו אותי, לרבות כל נדודיי, עד היום הזה. הבנתי ששווה לשחרר לפעמים מאידיאלים.

אמא רוצה שאני אצטרף אליה לחתונה. שיקול הדעת שלי היה חורץ התחמקות בכל מחיר מהתלבשות חגיגית ומפגשים מביכים. אמרתי כן. בסוף יצא שנהניתי מאוד עם אמא והיו לי שיחות מעניינות עם קרובי המשפחה. חשתי ביטחון גובר להיות בחברתם.

בדרך חזרה מהחתונה ביקשתי מאמא שתשים אותי בדרום תל אביב, כי אמרתי "כן" למסיבה של חבר וכל חבריו לגרעין. הגעתי 5 שעות מוקדם מדי. אין ברירה, זה יום שישי ואם הייתי חוזר הביתה לא הייתי מצליח להגיע. הסתובבתי בערב ברחובות המפוקפקים ביותר של דרום תל אביב, בלבוש חתונה מחויט. היו זונות טרנסג'נדריות וסרסורים כל כמה מטרים (לא הייתי צריך להתמודד עם הצעות מהם, תודה לאל). הרגיש לי קר ומנוכר, ובזמן שישבתי בגרם מדרגות מטונף שאלתי את עצמי - מה לעזאזל אני עושה פה? אני לא קשור לפה...
היתה מסיבה מעולה ונהניתי מאוד עם חברים ואנשים חדשים. התחברתי שם למי שהיתה כעבור שנה בדיוק השותפה שלי בדרום תל אביב, ובעקבות הצעה שלה החודש הבא שעשיתי היה חודש טבעוני, בו נפתחתי לראשונה לעולם הזה.

שבת אצל חבר. הוא מציע שאקח למחרת יום חופש ונשחק כל היום ב"Heroes 3". שיקול הדעת שלי היה פוסק שזה בזבוז של יום חופש. למרות זאת, דיווחתי בלילה שאני לוקח יום חופש, הרגעתי את המפקד שלי שאף אחד לא מת, ונשארתי ליום נוסף מהנה ונוסטלגי, שהרגיש ממש כמו לפני שהתגייסנו. זה גרם לי להבין שאני לא צריך לחשוש מבזבוז של ימי חופש על כל פעילות שאינה המובחרת ביותר. זה גם הציל אותי מהקפצה לשמירה והיו חייבים למצוא מישהו אחר.

ל"ג בעומר. בצבא, אחראי החינוך צריך לדאוג לפעילות עבור המדורה הענפית. הוא בא אליי יום לפני ומפיל עלי הכל: "אני רוצה שתספר צ'יזבאט!". שיקול הדעת שלי היה אומר שזה יהיה טיפשי לחלוטין. שאני לא אצליח לעשות צ'יזבאט טוב, ואם זה לא טוב, אין לי שום עניין בלהופיע דבר כזה מול כל הענף והמפקדים שנאספים ברשמיות כדי לראות מה הכנתי. הסכמתי. הוא חזר למחרת והוסיף: "אני רוצה שתפרכס על הרצפה בצ'יזבאט!". לא רק שרציתי להגיד לו לא, רציתי גם לתת לו כאפה על זה שהוא משוכנע שאני בובה על חוט שתעשה כל שטות שהוא רוצה. אבל ללא ידיעתו הוא צדק.
בגלל שאני משתטה לא מעט זה הפתיע אנשים לשמוע שזה משהו שאין סיכוי שהייתי מסכים לו, ושאני אפילו מפחד ממנו מאוד. אבל עשיתי את זה. סיפרתי צ'יזבאט אימה-מצחיק בחרוזים, הכנסתי באמצע קטע שאני מפרכס בטירוף על החול (פצעתי את עצמי) וזה היה נהדר. אנשים באו לחבק אותי אחרי זה, כולם החמיאו, המפקדים לחצו לי את היד ואמרו כמה יפה זה היה. קיבלתי ביטחון גדול יותר להופיע גם דברים מתוכננים אך טיפשיים בפני אנשים, וזה עזר לי להסכים חודשים לאחר מכן להנחות תחרות רובוטיקה. בל"ג בעומר שנה אחרי עשיתי צ'יזבאט נוסף מבחירה שלי, והשנה, למרות שהשתחררתי, מישהו אחר המשיך את המסורת במקומי.

החבר שהזמין אותי להופעה בתל אביב מזמין אותי הפעם לפסטיבל יערות מנשה. בדרך כלל הייתי שואל מה הליינאפ, מה המחיר, איזה ימים. הפעם זה היה פשוט כן.
הוא היה עירני: "אתה בחודש יס-מן?"
לפני שהספקתי לענות הוא הוסיף, "רוצה לבוא לתל אביב לתת לי כיף ולחזור הביתה?"
איזה מניאק, צחקתי לעצמי. "כן. לצאת עכשיו?"
"סתם, לא באמת," הוא אמר, "אבל בוא לפסטיבל".
אז נשכתי שפתיים על בזבוז הכסף וקנינו כרטיסים. אז התקשר החבר שהייתי במסיבה שלו בדרום תל אביב והציע לי להתנדב איתו בפסטיבל יחד עם חבריו לגרעין ולקבל כרטיס ואוכל חינם. שותפתי לדירה לעתיד היתה אחראית על המתנדבים ועזרה להכניס אותנו, ואת הכרטיסים שלנו מכרתי לחברים שרצו לקנות.
ונכון שמירת השבת שהייתי צריך להחליף ובכיתי על זה? היא התבררה להיות השבת של הפסטיבל. עכשיו הודיתי כל כך על ההחלפה, שבלעדיה אני בספק אם הייתי מוצא מחליף בזמן.


התחושה הזו של החודש, שרק צריך לזרום והכל יסתדר, היא לא תחושה מובנת מאליה. היא עבדה לי כי האמון ב"כן" לא אכזב. גם חודש "לא" היה יכול לפטור אותי מהתעסקות באינסוף שיקולים, אבל "כן" הוא זה שמשתלם. הוא זה שפותח אותי לאחרים, במקום לסגור. שחושף אותי לכמה שיותר הזדמנויות, מאשר להרחיק. "כן" הוא מה שמגלה לי דברים חדשים על העולם, ובמיוחד על עצמי:
כל ההצעות פה היו כנגד שיקול הדעת שלי. רציתי להגיד להן "לא", אבל זרמתי, ולאחר מכן לא היה אפילו דבר אחד במהלך כל החודש שהתחרטתי שעשיתי.
היו לי פחות דאגות מבדרך כלל, הייתי יותר עם חברים ומשפחה, ואפילו הספקתי כל פרויקט אישי שרציתי באותו חודש.

לא חיכיתי ללמוד שיעורים משני חיים כדי לשנות את המעשים שלי, קודם שיניתי את המעשים שלי, ורק אחרי זה למדתי למה זה היה טוב.


שובו של ה"לא"


היו כמה דברים שלא עמדתי בהם בחודש עצמו.
לא שמתי תפילין באוטובוס בדרך לצבא, כי הבחור לא בדיוק פנה רק אליי, והתחנה שלי היתה קרובה, ואני ממילא איחרתי. עוד חבר אמר לי להכניס בצ'יזבאט מול כולם משהו על "הלבנת פי-טבעת", ולא עשיתי את זה מתוך שכנוע עצמי שזה היה בצחוק. שכחתי לישון עם חבר באוטו בסוף של מסיבה, ודי פחדתי לעבור שיטת עינוי בשם waterboarding תמורת עשר שקל כדי לגלות אם זה באמת כזה נורא (האנשים שהציעו הבינו בעצמם שזה אולי טיפה אכזרי מדי וביטלו).

בכל זאת, סוף החודש הביא איתו הבדל משמעותי:
"לא"!
אני אומר "לא", ואז... זהו. אני לא צריך לעשות יותר שומדבר. אין שום מחויבות. איזה טירוף!
חזרתי לסרב וחשפתי את סוד היס-מן בפני חברים. הם כמעט הרביצו לעצמם על כך שהם לא קלטו שאני יס-מן ופספסו את ההזדמנות. מאז, בודקים איתי כל חודש אם אני רוצה לתת להם הרבה כסף, או ללקק את הרצפה או לקפוץ על רגל אחת אלף פעמים. לפעמים אני אפילו זורם איתם.

אני חושב שלאחר חודש יס-מן הפכתי יותר מה"לא" שלי ל"כן".
למרות זאת, הופתעתי כאשר חזרו היסוסים בסגנון "ההופעה בתל אביב". הצעה מגיעה והיא שוב מרגישה מתישה ומסורבלת. אני מתלבט, ואני שובר את הראש, ואני רוצה לסרב. למה? הרי אני יודע שאני לא אתחרט על זה בסוף! בהתחשב בניסיון הזה, מדוע אני עדיין בוחר להגיד לא??

שנה לאחר מכן עשיתי חודש יס-מן נוסף.
לקח רק יומיים עד שכבר מרבית הענף שלי בצבא עלה על זה. ציפיתי שזה יהיה יותר מפחיד ויותר מאתגר להתמודד עם נצלנות מכוונת, אבל התוצאה היתה מפתיעה... אף אחד לא העיז להציע לי דבר. אנשים הרגישו מאוד לא בנח שאעשה בגללם דברים שאולי אני לא באמת מעוניין לעשות, כאילו כל הצעה היא כמו אונס פוטנציאלי. אפילו הצעה לבוא לחדר אוכל הפכה ל: "בוא עכשיו לחדר אוכל רק אם אתה באמת רוצה לבוא בלי קשר לחודש יס-מן".

נראה הגיוני שהמשכיות של חודש יס-מן תביא את העניין לידיעת כולם, ותכניס מבוכה ומודעות עצמית לכל הצעה. עם זאת, התחושה המרגשת של להיות יס-מן, שבה כל הצעה נדמית כמו משימה בשעשועון טלוויזיה, נמעכת תחת כח ההתרגלות של היומיום. יש דברים שנמאסים. יש חוסר חשק.
להתחייב ליס-מן משמעו לא לראות בכלל את אופציית ה"לא". המחויבות הזו, כמו כל מחויבות, נהיית יותר ויותר קשה, כבדה ומשוגעת בתלות באורך התקופה. בדתות אחרות היא מוחזקת על ידי חינוך מגיל קטן ומנגנון עמיד של אמונה חסרת תנאים. ופה, ללא המחויבות, קשה מאוד להתנגד לפיתוי ה"לא" המתנדנד תמידית מול האף.


במובן הזה, יס-מן מרגיש כמו חלום. פנטסטי ומתוק, אבל כזה שחייבים להתעורר ממנו. משהו כאילו אומר - הוא בועה שלא היתה יכולה לשרוד זמן רב והתפוצצה. הוא היה בכלל אמיתי??
משהו נוסף עונה - כן.

ומהר לפני שתברח אני מנסה לאחוז שוב במשמעות גם אם החלום בא, הלך, והתפוגג.


8 תגובות:

  1. חנצבי, אתה מדבר על הכל באור חיובי אבסולוטי, ורק מעט על הצד השני, שלמשל ניצלו אותך ושעשית דברים שלא באמת רצית ולא ראית בהם יותר מדי תועלת להנאה של עצמך - הייתי רוצה לשמוע קצת יותר על מה למדת לא לעשות, מה התחרטת כשאמרת ''כן'', ואולי להתעמק בחווייה סצפיפית. הצחיק אותי שלא היה לי כל כך כח לקרוא עכשיו יותר מדי, אבל החלטתי להישאר ולקרוא את כל המאמר כי, וואלה, להיות יס-מאן לחמש דקות לא יזיק לי, ובזכות זה תפסתי כמה אנשים לשיחה כולל את אמא, שאחרת לא הייתי מצליח כי הם לא היו מחוברים לאינרנט קודם לכן. וגרמו לי לאושר רב.
    אז.. תודה 3>

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה על ההתעניינות :)
      המטרה שלי היא להיות נאמן לחוויה, אז אם אני לא מתמקד במשהו, זה רק בגלל שהוא לא היה דומיננטי.
      הסברתי שהיו דברים שסירבתי לעשות כמו עינוי ווטרבורדינג. היו דברים שעשיתי בחוסר חשק, רובם עזרה משעממת בבית שהתבקשתי לעשות בזמן שהייתי עסוק במשהו אחר. בנוסף, היה לי חבל להחליף את שמירת השבת, והיו לי חששות שיסמן יהיה נטל שיגזול לי את כל הזמן ולא אצליח לעבוד על הסרט שלי במקביל.
      בסוף אני עומד מאחורי מה שאמרתי:
      החששות היו רק חששות. לא התחרטתי על שום דבר שעשיתי לאחר מכן. לא הרגשתי מנוצל. לא חשתי בנטל. יצאתי עם חברים יותר מכל חודש אחר (גם בזבזתי יותר כסף מכל חודש אחר) ואפילו הספקתי לעבוד על הסרט שלי. זו היתה חוויה חיובית ביותר.

      יש סיבות למה זה יוצא ככה. הסברתי למה חודש יס-מן הוא דווקא קליל יותר מחודש רגיל. כשאני חושב על זה, קשה לי לדמיין משהו שאתחרט עליו כאשר אני בהלך-רוח-יסמני.
      אני לא מכחיש שזה היה יכול להיות אחרת. אבל בסופו של דבר, זה לא קרה אחרת.

      מחק
  2. נהניתי מאוד - תודה על השיתוף בכל זה!

    השבמחק
  3. מעניין ומעורר מחשבה, תודה!

    השבמחק
  4. תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.

    השבמחק

אשמח תמיד לקרוא דיעות, שאלות וכל דבר שברצונכם לשתף.
- תגובה בעזרת חשבון גוגל נותנת לכם אפשרות לקבל מייל כאשר מגיבים לכם חזרה.
- כדי להגיב כאורח, בחרו באפשרות: "שם/כתובת אתר" והזינו את שמכם. תמיד עדיף מתגובה אנונימית :)